יו ניים איט

מה עושה בן אדם שההורים שלו קראו לו היטלר? תשאלו את היטלר אגירה פואנטז, היטלר דה סילבה, היטלר פראירה והיטלר אדן גשוסו - ואם הם לא יענו לכם, אולי תנסו את היטלר דה לוס סאנטוס. כולם חיים באורוגוואי. בספר הטלפונים מופיעים שישה, וסביר להניח שיש עוד כמה שהעדיפו להעלים את השם או פשוט לשנות אותו.

תמונה טובה של  טרדמאר למוס קורבלו

"אף אחד לא יודע שקוראים לי ככה", אומר לואיס היטלר דיוטי בשיחת טלפון. אבא שלו המליץ לו לשמור את שמו השני בסוד, וכולם מכירים אותו כלואיס. גם את היטלר פראירה מכירים בשמו השני, ולדמאר. חואן היטלר פורלי מסרב להצטלם. "אני לא רוצה לעשות מזה פרסומת", הוא אומר. היטלר דה לוס סאנטוס עבד כבר ב־1996 על שינוי השם; זה כנראה הצליח, כי כבר אי אפשר למצוא אותו בספר הטלפונים. ושלא תחשבו שיש קטע מיוחד דווקא עם היטלר; שמות תמוהים באופן כללי הם כבר מסורת באורגוואי.

טרדמאר למוס קורבלו ל"רוברטו"

ההיסטוריון חוסה פדרו בארן טוען שזה קרה בתחילת המאה ה־20, כשהנשיא חוסה בטלה אי אורדוניז דחף לחילוניות, ולאזרחים הותר לא להטביל את הילדים. בהיעדר שיקולים נוצריים, ובאדיבות משרד הפנים במדינה, בחירת שם לתינוק הפכה למין תחרות כישרונות מטורללת. אז באו לעולם ילדים כמו פאו לינדו (מכוער יפה) מנדז, טלפונו גומז, אסטרואיד מונייז, וולטדיסני דוטרה, שרלוק הולמס גרסייה וגם אחד טומס לצ'ה ("שותה חלב". אמיתי לגמרי). אגב, התחרות הזאת לא נגמרה בגבולות אורוגוואי: בוונצואלה למשל מתווכחים עד היום על כשרותם של שמות כמו סופרמן ובאטמן.

נניח שאפשר להבין אומה שמפתחת תחביב כזה. אבל למה ללכת על היטלר ועל הולמס או על ג'ון לנון - או ליתר דיוק ג'ון לנון מדינה בריבאר, בעל חברת אבטחה שחי במונטווידאו, ולא מכיר שום שיר של הביטלס - ולא להשתמש בשמות מוזרים לטיניים? היסטוריונים מקומיים מאמינים שיש הסבר פשוט גם לתופעה הזאת. "בתחילת המאה ה־20 התגאתה אורוגוואי בעובדה שהיא מדינת מהגרים פתוחה לעולם", מסביר ההיסטוריון חוסה ריליה. בתי הספר הממשלתיים נקראו "אנגליה" ו"צרפת"; השבתונים נקבעו על פי תאריכים משמעותיים למדינות אחרות, כמו ה־4 ביולי האמריקאי; וחוץ מזה, הכותרות הראשיות בעיתונים הוקדשו תמיד לחדשות הבינלאומיות. לדוגמה, בשנות ה־30 הפכה פלישת האיטלקים לאתיופיה לנושא החם, מה שבא לידי ביטוי לפחות בשני תושבים שסוחבים עד היום את השם היילה סלאסי, וב־11 אדיס אבבה.

היטלר איגנאציו דה סילבה. בעיר הולדתו היו מציקים לו וקוראים לעברו "גרמני רוצח". אבא שלו הבטיח שיום אחד הוא עוד יתגאה בשמו. הוא עדיין מחכה

אדיס אבבה מוראלס ממש אוהבת את השם שלה, אבל החברים מעדיפים לקרוא לה פוצ'ה. "השם היה רעיון של הסנדקית שלי", היא מספרת. "היא הלכה עם אמא שלי לקניות, הן שמעו חדשות והחליטו: 'אם זאת בת נקרא לה אדיס אבבה, ואם בן אז היילה סלאסי'". שלושה קילומטרים צפונית ממנה, בקו אווירי, אכן גר סניור היילה סילאסי ויסנטה, מתאגרף לשעבר ומאמן איגרוף בהווה.

בקצה השני של שדה הקרב הדמיוני הזה נמצאים כמובן המוסולינים. מנואל מוסוליני גרסייה הוא היום בנקאי בן 70, ולדבריו "מוסוליני היה גיבור. כשבשנת 1942 הוא חבר להיטלר הוא הפך לאיש מתועב, אבל אני כבר הסתובבתי עם השם. בינתיים הבת שלי התחתנה עם בחור בשם מוסקוביץ', אז יש לי נכד יהודי".

במילים אחרות, הפוליטיקה העולמית היתה גורם די מכריע בבחירת שמות באורוגוואי. זה מסביר את תעודות הזהות של וינסטון צ'רצ'יל אומפיארז ושל רוזוולט סטאלין פיריז, וגם את הולדתם של כמה היטלרים. "נולדתי בשנת 1934, ולאמא כבר היו 11 ילדים", מסביר היטלר אדן גשוסו. "פשוט אזלו לה השמות. ואז היא קראה עיתון, והיטלר נשמע לה שם יפה. היא לא הבינה שום דבר בפוליטיקה. היא חיה באמצע שומקום, למה שתדע מי זה היטלר?".

לסיפורים של היטלר עדן גשוסו, לואיס היטלר דיוטי וחואן היטלר פורלי יש מכנה משותף: שלושתם בטוחים שהוריהם בחרו את שמם בגלל בורות. אפשר להאמין להם בעניין הזה, בייחוד כשפוגשים את טרדמאר למוס קורבלו - שאבא שלו קרא לו ככה בגלל ה־Trademark שראה על כל מיני מוצרים. ה־k בסוף השם פשוט נשמטה מאילוצי מקום בתעודת הזהות.

המקרה של היטלר אגירה והיטלר דה סילבה קצת שונים. דה סילבה נולד בארטיגס, עיר קטנה בגבול ברזיל. אבא שלו היה קצין במשטרה, ומעריץ נלהב של היטלר. להיטלר אגירה מעולם לא היתה בעיה עם השם. "מכל הלב, ממש לא מעניין אותי מה היטלר עשה", הוא מודה. "אני חי את החיים שלי. כל אחד עושה את ההיסטוריה של עצמו, ולא משנה איך קוראים לו". לשאלה האם ראה פעם את אחד הסרטים הדוקומנטריים על השואה הוא משיב שהוא לא מבקר אף פעם בקולנוע - אבל ממהר להוסיף שבשנת 1973 הוא ישב 50 יום בכלא באשמת מרמה, ובסוף שילם כל כך הרבה קנסות עד שנאלץ לסגור את העסק שלו. מנהלת קבוצת פקידי המס שבדקו אותו היתה יהודייה. "אם היטלר היה הורג שבעה מיליון יהודים", הוא מסכם את הנושא, "האישה הזאת לא הייתה קיימת ולא היו דופקים אותי".

רוזוולט סטאלין פיריז שר את "תראה את נטע, איך רוקדת טראנס / חושב אני צריך פה אמבולנס"

ההיסטוריון חוסה רילה מסביר שבשנים ההן אנשים בטחו במנהיגים והעריצו אותם - אבל היום כבר אף אחד לא יקרא לבן שלו טוני בלייר, ג'ורג' בוש, הוגו צ'אבז או אוסמה בן לאדן. אורוגוואי השתנתה. היא כבר לא קוסמופוליטית כמו שהיתה, והעיתונים מוכרים עשירית ממה שמכרו לפני 50 שנה. גם הפוליטיקה הבינלאומית כבר לא מטפחת אשליות קולקטיביות, ואף אחד לא מאמין בצ'רצ'יל או בסופרמן שיבואו להציל את העולם. אבל כרגע עוד אפשר להסתובב שם ברחוב, לצעוק "היטלר!" ולשמוע את התשובה "הוא במקלחת".

מספרדית: אדי פולונסקי

*לאונרדו הברקון הוא עיתונאי וסופר שחי במונטווידאו, אורוגוואי