שוחד מקבלים גם ללא תמורה
ניתן להרשיע בלקיחת שוחד גם אם הלוקח לא עשה או אף לא התכוון לעשות פעולה שלה ייחל הנותן. אם חלילה כבר נמצאו ראיות מבוססות לטובות הנאה מפליגות כאלה מצד אולמרט, אין שום סיבה שבעולם שהחקירה תיסחב עוד חודשים
מאז שנחשפו חלקית פרטי החקירה נגד ראש הממשלה, אנו שומעים דיווחים על "קשיי" המשטרה במאמציה לאתר "תמורה" קונקרטית שנתן אהוד אולמרט לסכומי הכסף הנדיבים שהעביר לו, על פי החשד, מוריס טלנסקי. הדיווחים האלה הם תמוהים ומעידים על בורות משפטית מביכה ומסוכנת בקרב כמה מהעיתונאים, ואולי, חלילה, גם אצל חוקרי המשטרה.
ייאמר מייד: כדי לבסס אישום פלילי בשוחד נגד ראש הממשלה, אין כלל צורך באיתור "תמורה" כלשהי שהעניק אולמרט לטלנסקי או לגורמים אחרים החשודים שהעבירו לו כספים. גם אם לא ניתנה "תמורה" כזאת, ואולמרט אף לא התכוון לתת אותה – אפשר לכאורה להאשימו בלקיחת שוחד, ובלבד שיוכח שהוא הבין או היה אמור להבין שהמניע למתן הכסף לא היה רק חיבה כלפיו, אלא גם תקווה וציפייה שבעתיד ישתמש במעמדו הציבורי כדי להיטיב בדרך כלשהי עם מיטיביו.
דבר זה נכתב במפורש בחוק הפלילי. סעיף 294 לחוק העונשין קובע חד-וחלק כי ניתן להרשיע בלקיחת שוחד גם אם הלוקח "לא עשה או אף לא התכוון לעשות את הפעולה" אשר לה ייחל הנותן. על פי החוק, כל שנדרש להרשעה הוא, כאמור, שהלוקח יַדע, או היה צריך לדעת, שהנותן מקווה ל"פעולה" כלשהי או אפילו ל"משוא פנים בדרך כלל" מצידו. גם אם איש הציבור איננו מתעתד לממש את התקווה האמורה – עצם הסכמתו לקבל את הכסף היא לקיחת שוחד.
וכיצד מוכיחים שהלוקח ידע או היה צריך לדעת על תקוותו זו של הנותן? בית המשפט העליון הסביר כי ניתן להוכיח זאת בהסתמך על "נסיון החיים והשכל הישר": ככל שהסכומים גבוהים יותר, כך תתחזק ההנחה שאיש השררה שלקח אותם היה חייב להבין ולדעת שהם לא ניתנו לו מתוך נדיבות ופזרנות, או רק בגלל עיניו היפות, אלא מתוך תקווה שבעתיד ינצל את סמכויותיו לטובת הנותן. וכך נאמר באחד התקדימים המפורסמים: "המסקנה הבלתי נמנעת מהענקת טובות הנאה אשר חורגות מדבר פעוט המקובל על הבריות, היא שטובת ההנאה ניתנה בעד מילוי התפקיד", כלומר היא בגדר שוחד פלילי.
אין לי ספק שפרקליט המדינה משה לדור, המנוסה מאד במשפט פלילי, מכיר היטב את סעיפי החוק ואת התקדימים המגדירים את עבירת השוחד. לפיכך ראוי וחשוב שינחה את חוקרי המשטרה שלא להשחית זמן בחיפושים המיותרים, ולעיתים אף הנלעגים אחר "תמורה" בדמות "באמפרים" על הכביש, אלא להתמקד בחיפוש ראיות לכך שלאולמרט הוענקו "טובות הנאה אשר חורגות מדבר פעוט המקובל על הבריות". ואם חלילה כבר נמצאו ראיות מבוססות לטובות הנאה מפליגות כאלה – אם בעדות טלנסקי, אם בעדות עו"ד מסר, ואם בעדויות אחרות – אין שום סיבה שבעולם שהחקירה תיסחב עוד חודשים, אלא אפשר וצריך למצות את הדין הפלילי עם ראש הממשלה, בדחיפות המרבית.
גם מי שמאמין בסיכוי לתהליך מדיני וחרד מתהפוכות פוליטיות שיפגעו בו, חייב להכיר בצורך החיוני הזה. השוחד – התריע לפני שנות-דור בית המשפט העליון – הוא "אבי אבות הטומאה" ו"סימן ההיכר של משטרים לבנטיניים שאסור לנו להידמות להם"; לפיכך "רחמנות יתרה" כלפי מי שחשוד שנכשל בכך "עלולה לעלות כדי התאכזרות לחברה כולה, פן היא תשקע ביוון המצולה של שחיתות". האזהרה הזאת בוודאי תקפה שבעתיים כאשר החשוד הוא ראש הממשלה.
משה נגבי, הפרשן המשפטי של "קול ישראל" ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית ובמכללת נתניה
לפנייה לכתב/ת 
