גם כנענים, גם צלבנים

הרב צבי יהודה קוק ז"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, היה ראשון התורמים תרומה כספית למשורר והמתרגם הכנעני אהרן אמיר, בניסיונו להקים מחדש את "הקבוצה הכנענית" לאחר מלחמת ששת הימים. כך חברו חובשי הכיפות למנאצי היהדות, הכנענים מבית מדרשו של המשורר יונתן רטוש. אותם כנענים הציעו לנתק את הלאום הישראלי מהדת היהודית ולאמץ יסודות המתאימים להשתייכות הגיאוגרפית בלבד: המקום הפיזי, הישראלי, ימיר לדעתם את המקום המטאפיזי, האלוהים העברי.

הזהות המכוננת היא זהות מרחבית. בסופו של דבר צידדו הגייסות המתיישבים של הציונות הדתית בסדר העדיפות הכנעני שהעמיד בראש את הארץ העברית ולא את העם היהודי. עורמת ההיסטוריה חיברה בין העברים הצעירים לגבעות יהודה ושומרון.

ההתרסה הכנענית על היהדות הייתה באופן פרדוכסלי לאתגר דתי: לאחר 1967 חדרה הכנעניות בדלת האחורית, ואז התעטף דגלם של הכנענים, בצבעי התכלת והארגמן, בטלית של הציונות הדתית.

המתנחלים מיהודה ושומרון הם לא רק כנענים חדשים, אלא גם צלבנים מודרנים. למתנחלים יש מדינת שילוח המממנת ומתחזקת אותם, מדינה אליה הם יכולים לשוב; הם מציגים עצמם כחיל חלוץ, "שליחי קודש" שיצאו לממש אידיאל דתי-לאומי מבסיס מבטחים; מניעיהם דתיים והם מצווים לשחרר מקומות וקברים קדושים שזרים השתלטו עליהם; הם מייצגים קולוניאליזם דתי ולא תרבותי; אינם נאחזים בקרקע ובחקלאות אלא במבצרים ובמצודות; חיים בניכור ובהזרה מילידי המקום.

שתי קריאות הקרב על הציונות היו הסיפר הצלבני והסיפר הכנעני. מהעבר האחד, ההבניה המיתולוגית של הציונות כצלבנות מודרנית תיארה את הישראליות כפרויקט מערבי קולוניאלי, שתול בלב המזרח, זר למרחב להגיונו לעמיו, וסופו התנוונות ואבדון.

מהעבר האחר ההבניה הנאו-כנענית של הישראליות הגדירה את הלאומיות על פי השתייכות גאוגרפית בלבד, קהילייה ילידית מדומיינת, שראשיתה ניסיון לכונן זהות עברית מובחנת וסופה נתק מהרציפות ההיסטורית היהודית.

הציונות ניצבת אפוא בצילם של שני דגמים חלופיים, הסיפר הכנעני והסיפר הצלבני, המייצגים שני עקרונות מארגנים – המקום והזמן.

הטענה הדטרמיניסטית הכנענית חותרת תחת היומרה הציונית לעצב מחדש את היהודי, בבחינת מעוות לא יתקון.

הטענה הדטרמיניסטית הצלבנית טוענת שהמאמץ הציוני חסר תוחלת: ככל שיתאמץ העברי או הישראלי להשתלב במקום, על כורחו יראו בו נטע זר.

למעשה שתיהן טוענות לבכורת המקום על פני האדם: ה"צלבנות" טוענת כי המקום ידחה מעליו את האדם שרק בא, ואילו ה"כנעניות" טוענת כי המקום ישאב אותו אליו. ה"צלבנות" טוענת שאנו לא מכאן, הכנעניות טוענת שאנו רק מכאן. ה"צלבנות" וה"כנעניות" טענו גם לבכורת הזמן על פני האדם; ה"צלבנות" טוענת כי הזמן הארוך יביס בסופו של יום את הניסיון הקולוניאלי קצר המועד; ה"כנעניות" טוענת כי הזמן הילידי, זמן ההווה המכונן את הזהות הלאומית, חזק מהזמן היהודי (שנולד בגלות הבבלית) ומהזמן הציוני (שנולד בגלות האירופית).

המתנחלים, המבקשים להתחבר הן למקום המיתי הקדום שגבולותיו נקבעו במקרא והן לזמן המשיחי ארוך הטווח, חותרים גם הם נגד היומרה המודרנית של הציונות, שביקשה להחזיר את היהודי למקום ולזמן אך לא להשתעבד להם.

היסודות הכנעניים באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה ובאידיאולוגיה הפוסט-ציונית בולטים לעין. נראה שלמרות הזיהוי בין כנענים לימין או בין פוסט-ציונים לשמאל קיים מאגר של הנחות יסוד משותפות לשתי ההשקפות. שתיהן מתייחסות להקבלה הציונית-צלבנית אך מכיוונים הפוכים: המתנחלים מזהים ביסוד ה"שמאלני", התבוסתני, עמדה צלבנית נטולת שורשים; ואילו הפוסט-ציונים רואים במתנחלים עמדה קדומנית וחיל מצב של הציונות הצלבנית.

ניתן גם לטעון כי רבים מחברי גוש אמונים הם (או היו) נאו-כנענים דתיים וימניים. קדושת המקום של גוש אמונים, ששילב תיאולוגיה פוליטית עם מיתוס התיישבותי של גבולות ארץ ישראל השלמה, הכתיבה את סדר היום הפוליטי שלו.

בו בזמן רבים מהפוסט-ציונים הם נאו-כנענים חילונים ושמאלנים. עיקריה של הפוסט-ציונות הם מעבר מהיסטוריה לגיאוגרפיה, משמע השקפה ילידית המתנכרת לרציפות ההיסטורית של עם ששב בחלקו לכונן את לאומיותו בארצו ומכירה רק ביושבי המקום כאן ועכשיו.

ביסודה של האידיאולוגיה הפוסט-ציונית עומדת ההנחה על חברה מקומית, המבוססת על הגדרה אזרחית ולא לאומית; המדינה שייכת לאזרחיה, לא להיסטוריה. משמעות ההנחות הפוסט-הציוניות היא, שיש לפרק את המסד האידיאולוגי (ציונות) שכונן את מדינת ישראל, משמע לבטל את חוק השבות ולעשות דה-ציוניזציה של ישראל. בהנחה הילידית-כנענית של הזהות החדשה, הפוסט-לאומית, המעמידה במרכזה את הצו הגיאוגרפי ולא את הערך המוסף היהודי, האם לפנינו הגדרה פורמליסטית של אוסף ילידים החיים תחת קורת גג אחת?

האידיאולוגים הפוסט-ציונים טוענים שהחטא הקדמון הציוני אינו ניתן לתיקון (כמו למשל החזרת השטחים הכבושים מ-1967), כפי שגורס השמאל הציוני שטען כי הכיבוש של 1967 הוא חטא קונקרטי הניתן לכפרה. הפוסט ציונים טוענים כי החטא טמון בעצם הקמת המדינה היהודית

ולכן עבורם מדינת ישראל, שבבסיסה האידיאולוגיה הציונית, מגלמת חטא מטאפיזי שאינו ניתן לכפרה וגורלה חתום כמו הצלוב. השחרור היחיד מהחטא המטאפיזי יכול להיעשות רק באמצעות הקרבה, איון עצמי: ביטול הישות הציונית החוטאת ועשייתה מדינה דמוקרטית-חילונית, "מדינת כל אזרחיה".

הנה כיצד מרעיון אחד משתרגים כיוונים אידיאולוגים שונים בתכלית זה מזה. המתנחלים והפוסט-ציונים חותרים לביטולה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית, ובעצם מכוננים, בין אם מרצון ובין אם לא, מדינה דו-לאומית. שתי התפיסות הללו, שעל פניו סותרות זו את זו, חושפות מכנה משותף מפתיע, כנעני ועדכני. במובן זה, שתיהן אנטי-ציוניות, שהרי הציונות ביקשה ליצור בני אדם חופשיים - לא כנענים, לא צלבנים.