על פניו

כמעט שלושה חודשים חלפו מאז אותו רגע סוער שהיה אמור לנפק עוד שורה בלתי נשכחת בספר הזהב של הספורט שלנו, או לפחות פרק מפואר במהדורה מעודכנת לספרו של שאול אייזנברג "סדום ועמורה 2 - רעידת אדמה בכדורגל הישראלי". ב"ידיעות אחרונות" מה-12 ביוני נכתב כך: "יום שלישי בלילה, שדרות רוטשילד תל אביב, איציק זוהר מסתובב עם מספר חברים. פתאום מתנפל על שחקן העבר אלמוני המחזיק בקבוק זכוכית. הוא מנפץ את הבקבוק, חותך את פניו של זוהר לכל אורכם ונמלט מהמקום. חבריו של איציק זוהר מבהילים אותו לבית החולים איכילוב בעיר, שם הוא מטופל וזוכה ללא פחות מ-56 תפרים".

הידיעה פורסמה יומיים אחרי התקיפה. כנופיית הטוק-בק-קלן מיהרה להסתער כהרגלה על הקורבן, רעולת פנים, נחושה ויודעת הכל. "ככה זה כשמבלים עם עבריינים במועדון שלך", ירה מגיב מספר אחת; "כנראה מגיע לו, רפש של אדם", זעקה תגובה מספר שבע; ומכאן שטפו התגובות בנוסח "מי שמשחק בקובייה מסתכן", "הבן אדם מסובך עם השוק האפור", "שטינקר, זה עונש של מלשינים" - וכמובן איך אפשר בלי הודעתה של התל אביבית שיודעת הכל, "רק מאהבים נבגדים חותכים בבקבוק".

אחרי שלושה חודשים נותרה מהתקיפה הנועזת רק צלקת לא ממש מורגשת, שלא באמת מצליחה לפגום במעמדו של זוהר כאחד הכדורגלנים היפים שצמחו על הדשא שלנו. כלפי חוץ הכל באמת סביר בחייו של השטינקר-לכאורה, ששיחק בקובייה-לכאורה והסתבך-לכאורה עם מאהב נבגד-לכאורה. הוא מתגורר בדירה סבירה בהחלט בכוכב הצפון, שזה אמנם לא סביון או הרצליה פיתוח, אבל גם לא בדיוק שכונה אפורה בגבעתיים, נוסע בטויוטה לקסוס שכורה שזה לא כל כך ב.מ.וו, אבל גם לא בדיוק מיצובישי, ומגיע לפגישה איתי בחולצת הדפס מרהיבה, זולה (נחלת בנימין, יד שנייה, 80 שקל) אבל בעלת נוכחות.

"רגע, מירי נבו החזירה לי את הפילינג?"

את הקיץ האחרון הוא העביר על חוף הים בטורניר כדורגל החופים, שם הצליח להבקיע כמו פעם ולהעלות לגדולה קבוצה אלמונית מראש העין. את החורף הוא יעביר איתנו זאת השנה הרביעית ברציפות כפרשן ליגת האלופות של מודי בר-און והליגה הישראלית של יורם ארבל. ובכלל, שבועיים אחרי שנפרדנו לשלום מחיים רביבו שגלה ללוס אנג'לס, סיפור הבקבוק של זוהר נראה פתאום כמו פרומו חיוור למה שבאמת קורה שם בעולם התחתון. תשאלו אפילו את התל אביבית שיודעת הכל.

אז הכל לכאורה בסדר אצל האיש שתרם לכדורגל הישראלי 140 גולים, כל אחד יפה יותר מהשני, ממש זוהר בדשא. אבל מאחורי הפנים היפות שלא ממש נפגעו, הזוהר שלא כבה והקלישאה שעודנה חיה, מתיישב מולי איציק זוהר, מזמין סנדוויץ' עם הרבה בשר ואומר שהשנה האחרונה היתה הקשה בחייו. ממש ככה הוא אומר, הקשה בחיי - ומצליח להפתיע אותי.

על פי נוהל רביבו המקובל, זוהר אמור לנגוס בסנדוויץ' בנון-שלאנטיות ולהגיד לי שהכל בסדר והכל שטויות, ושהחיים לא יכולים להיות יפים יותר. אבל זוהר לא מתחבא, ומאחר שאני יודע משהו על 38 שנות חייו עד כה, בעיקר על שנות הילדות הקשה עד מאוד - אני מניח שאם מישהו שגדל בין דקירות סכין מדבר פתאום על השנה הקשה בחייו, הוא לא סתם מתפנק. ובעיקר אני מופתע כשבזווית העין של האיש הגדול והחזק הזה שיושב מולי מבצבצת דמעה. ואחריה עוד אחת, ועוד אחת. השנה הקשה בחיי, אומר זוהר, ואז - כמו שהיה עושה תמיד אחרי גול - העיניים נישאות למעלה, הידיים מונפות לעבר האין-עוד-מלבדו, והשפתיים לוחשות משהו שמיועד לבורא עולם, לא לנו.

משחק חייו

זוהר נולד ביפו וגדל במעברה בבת ים, מקום שאלוהים ממש לא מרחם בו על ילדי הגן. חיות המחמד שלו בחצר הבית היו בעיקר ג'וקים, עקרבים ונחשים, ואת הזמן הוא נהג להעביר במשחק הילדים העתיק בעולם: מכות. העובדה שהיה קצת יותר מתוחכם מהחבר'ה, ובעיקר הרבה יותר טוב מהם בכדורגל, הפכה אותו למנהיג. בשעות היום הוא היה משחק בים עם הכדור, ובשעות הלילה מרביץ וחוטף מכות מילדי מעברת ג'סי כהן של חולון הסמוכה. כשהאגרופים לא הספיקו, זוהר והחברים עברו לסכינים. הוא דקר ונדקר, והדרך אל חדר המיון בוולפסון היתה דבר שבשגרה.

את בית הספר היסודי סיים זוהר עם 14 שליליים ב-14 מקצועות. הוא התקבל למגמת גרפיקה בתיכון מקצועי, רק משום שידע לצייר יפה, אבל תעודת בגרות, בטח ניחשתם, לא יצאה משם. את הבגרות האמיתית הוא רכש בשדות הקוצים של המעברה, וכשהגיע לצבא (שלוש שנים, חייל מצטיין בטירונות), הציע לו מפקד הבסיס, אחד מטייסי אנטבה, להצטרף לסיירת מטכ"ל. בגלל הבגרות הזאת, בגלל המנהיגות, וגם בגלל שהיה הכי חזק בפלוגה. זוהר סירב בנימוס המתבקש, בעיקר משום שעם כל הכבוד, לסיירת המהוללת לא היתה תוכנית אימונים מסודרת בכדורגל.

אם יש אנשים אמיתיים מאחורי המיתולוגיה על "הכדורגל כמשחק החיים", זוהר מקבל כאן תפקיד ראשי. שוט פתיחה לסרט: הילד איציק זוהר גונב את זוג נעלי הכדורגל הראשונות שלו. לרוע המזל הן במידה 44 לרגל של בקושי 38, והוא נאלץ למלא את החלל החסר בדבק פלסטי. התפתחות בעלילה: בגיל 15 מגלה מכבי יפו את הילד הכישרוני מכדרר בחולות, ובגיל 15 וחצי הוא כבר בסגל הקבוצה הבוגרת. סצנה דרמטית: את הדרך לאימון הוא עושה מדי יום בפיאט 127 הצהובה של המאמן, בין השאר כי אפילו כסף לאוטובוס לא היה במשפחת זוהר. בוקר אחד, לפני משחק מאוד מאוד חשוב, ממתין איציק הקטן עם התיק ונעלי הדבק בכניסה למעברה, מחכה לטרמפ הקבוע. אבל המאמן והפיאט לא מגיעים, והילד בוכה. בוכה כמו שלא בכה אחרי שום דקירת סכין כואבת או מכת אגרוף קטלנית לפנים. קאט.

אחרי 22 שנים הוא עוד זוכר את עצמו ממתין שם לשווא, ומגדיר את הבוקר הזה במונחים של טראומת ילדות. אל תניפו יד מבטלת, אל תקראו לסופר נני. בשביל הילד העני והאלים, שהבקיע 55 גולים בעונה ונרכש כבר בגיל 17 ב-100 אלף דולר על ידי מכבי תל אביב הגדולה, הכדורגל היה תמיד החיים. כל השאר לא באמת נחשב.

20 שנה שיחק הנער לפנינו, במכבי יפו ובמכבי תל אביב, בבית"ר ירושלים ובמכבי נתניה, במכבי חיפה ובמכבי הרצליה, ואפילו בנצרת עילית ובנבחרת ישראל תחתית. ב-20 השנים האלה הוא הרוויח שני מיליון דולר - כמו אבי נמני, אבל הרבה-הרבה פחות מיוסי בניון. נכון שבניון פירסם גבינה לבנה, וזוהר קרע את המסך בפרסומות נוצצות לבנקים, קרם פנים וסכיני גילוח; אבל בניון כובש בליברפול, וזוהר הוכתר לא מזמן במשאל אוהדים לשחקן הגרוע ביותר בתולדות המועדון האנגלי הגרוע לא פחות שבו שיחק, קריסטל פאלאס.

בארמון הזכוכית שבו גדל הוא כיכב יותר מדי פעמים בסיפורים שמחוץ למדורי הספורט, וממש באותו זמן הצליח גם להיות מהיחידים שמצדיקים את מחיר הכרטיס המופקע ואת השחתת הזמן על צפייה מיוסרת במשחק כדורגל ישראלי. חוכמת המשחק שלו, שהפכה אותו למנהיג המעברה בבת ים, הצליחה להטריף מגינים ושוערים וגם את אייל "הקוסם" ברקוביץ' - שברגע בלתי נשכח אחד, בחצי גמר גביע המדינה, חפן בידיו את אשכיו של זוהר אל מול מצלמות הטלוויזיה ופניה של אומה נפעמת. במקרה הזה, אגב, היד שתפסה והאשך שנלכד שייכים לשני שחקנים שהאופי חיבל להם בקריירה: זוהר התעצל להצליח, ברקוביץ' תמיד רצה יותר מדי, וביחד הפסידו הכדורגל הישראלי והעולם כולו לפחות עוד שני יוסי בניונים.

זוהר פרש מהמגרש במאי 2005, בגיל 35. אבל מה שהיה אמור להיות תקופה מתוקה של גבר צעיר, מצליח ועשיר, הפך לחודשים ארוכים של דיכאונות והסתגרות בבית - ועל פי השמועות המרושעות, גם משיכה למקומות שבהם אפשר להפסיד הרבה כסף ולא מעט חיים. הוא הפך לפרשן עליז, ולדעתי גם ממש מצוין, לצידם של יורם ארבל ומודי בר-און, אבל כשכבו המצלמות והוסר האיפור הגיעו גם הדמעות. "השנה הקשה בחיי", אומר זוהר, ומתברר שהסיפור מתחיל במקום שאליו אפילו מדורי הרכילות לא הגיעו.

גם דריבליסט יכול להיות כלכליסט

לפני שנה בדיוק, בחדר הלידה בבית החולים, הוציאו הרופאים מבטנה של אילנה זוהר ולד מת. זוהר, שרצה בכל מאודו ילד שלישי אחרי הבת גבריאל והבן מיכאל, מתרסק. יחד איתו התרסקו גם חיי הנישואים שלו. איציק ואילנה זוהר התגרשו אחרי עשר שנים, שני ילדים והפלה אחת. לתל אביבית שיודעת הכל בטח יש מה להגיד על זה. לי, לעומת זאת, כבר ממש לא מתחשק לשמוע אותה.

לדבריו של זוהר, הוא עבר את הימים האלה לבד. אני שואל על חברים, והוא אומר לי שהם נעלמו. אני מנסה לברר אם מישהו עזר, וזוהר אומר שהוא אפילו לא ביקש. אני תוהה אם האנשים פשוט הפנו לו עורף, והוא מנדב שתי גומות חן וחיוך מריר ואומר שכן, אבל לא לפני שטרחו לתקוע לו סכין בגב.

"היום בגן השגתי את שמעון גרשון"

בינואר 2007 הקישו השוטרים על דלת ביתו של זוהר ועצרו אותו לחקירה. התברר שחוקרי מס הכנסה חשדו בהעלמות מס בשווי מאות אלפי שקלים. הם קשרו את זוהר לשותפו, איש העסקים המסתורי אבשלום נוריאל, שבעצמו נחשד בהטיית משחקים ובהלבנת הון. המסתורין הזה, והעיסוק של השניים בשטח האפור של מימון חברות בקשיים, לא עשה טוב לזוהר. בטח לא בשנה שבה שום דבר לא הלך לו. בקרוב העניין הזה ייגמר, כך אומרים לנו, בהחלטה על תשלום כופר. זוהר יסמן את הפרשה הזאת ככרטיס צהוב בשנה מטורפת שנראתה כמו משחק כדורגל סוער, רווי שערים, כיסוחים, פציעות והרחקות.

הכרטיס האדום הגיע מאוחר יותר - ב-10 ביוני השנה, בשלוש לפנות בוקר - כשהאלמוני עם הבקבוק הסתער מהמארב ושלח את זוהר חבול ופצוע לבית החולים. היום הוא ממשיך לטעון בתוקף שאין לו מושג מי זה; שנכון, הוא לקח הלוואות בשוק האפור, אבל החזיר את כולן בזמן ובמקום - וגם אם לא היה מחזיר, הוא יודע מהיכרות אישית שזאת לא שיטת העבודה של הגובים; שאין לו מאהבות נבגדות או בוגדות; ושלא זכור לו שהלשין או השטנקר על מישהו בזמן האחרון.

לא, הוא לא התלונן במשטרה, כי אם הוא לא יודע מי עשה את זה, אין סיכוי שהמשטרה תדע. עובדה, הוא אומר, שגם המשטרה לא גילתה עניין. מי שכן התעניינו בגורלו ובזהות תוקפיו היו דווקא כמה וכמה מאלה שמכונים כאן "ראשי משפחות הפשע": הם התקשרו והציעו עזרה. חברים, חברים לשעת צרה. את העובדה הזאת, אגב, זוהר לא מכחיש. כן, יש לו חברים שם בעולם התחתון. אבל לא, הוא לא מעורב בעולם הזה. ולא, אין לו שום כוונה לעשות פרצוף של אדם מושלם שחוצה את הכביש רק במעבר חצייה.

זוהר מסיים לחסל את הסנדוויץ' עם הרוסטביף ומזמין קפה בלי חלב. לפעמים הוא חוצה את הכביש באדום, אבל לא תתפסו אותו אוכל גדי בחלב אמו. את הניסיון הזהיר שלי לחבר אותו ואת הבקבוק השבור לחיים רביבו ולסיפור הבוררות הוא דוחה בנחישות, אבל בלי לנדב פרשנות. הוא לא חבר של רביבו, לא יודע מה קרה שם, לא יודע אם יש לרביבו אויבים בעולם התחתון - אבל בטוח שהחברים של איציק זוהר בעולם הזה לא היו נותנים לדבר כזה לקרות. בחודשים הקרובים, הוא מבטיח לנו, נשמע עליו הרבה. והפעם, לשם שינוי, במדורי הכלכלה והעסקים.

את עיסוקיו במימון חברות בקשיים אתם כבר מכירים מהפסקאות הקודמות. את העובדה שהוא מעורב בענייני נדל"ן במזרח אירופה אולי כבר שמעתם במקום אחר, אבל עכשיו קבלו את איציק זוהר הסטארט-אפ. לפחות שני מיזמים אמורים לפטור אותו לנצח מהצורך להזדקק לשירותיו הרעים של השוק האפור, ועל אחד מהם אנחנו יכולים לספר כבר עכשיו: מדובר באתר אינטרנט חדש, בשיתוף האבא של כל הסוכנים פיני זהבי, שהוא מנוע החיפוש הגדול ביותר בעולם לשחקני כדורגל. אתה מחפש שחקן אפריקאי זול שבועט בשמאל, מצטיין בהוצאות חוץ ארוכות, דובר אנגלית ומבקיע חמישה שערים בעונה בממוצע? תלחץ ותקבל את השם, הפרטים, וגם סרט וידאו להדגמה. על המיזם השני אני רשאי רק לרמוז, ולכן נקרא לו בשם הקוד "מונית הכסף". אם תתעקשו אומר גם שיש בו הרבה נהגי מוניות, הרבה הימורים, והרבה כסף חוקי וכשר. לגמרי חוקי וכשר. כמעט כמו אותו שער שכבש לדיראון עולם לרשת הקדושה של הפועל תל אביב, בעוד אחת מאותן שבתות קשות מנשוא בטדי.

נוגח ללב

תישארו איתי רגע, ובואו נחזור ברשותכם לשבת ההיא באפריל 96'. זוהר שיחק אז בבית"ר ירושלים, אני כהרגלי הייתי באיצטדיון, ואת השער המרהיב הוא כבש - מבלי לבקש את רשותי ושלא כהרגלו - בנגיחה. שער מוזר, שער נפלא, אבל מה שזכור מהמשחק הזה, לא פחות מהשער ומההפסד האדום, הוא התחבושת הלבנה והגדולה שעיטרה את כף ידו של הכובש הנוצץ. אף אחד, אפילו לא זוהיר בהלול, לא ידע או שאל אז מתי והיכן נפצע הזוהר. עכשיו הגיע הזמן לגלות.

זוהר הגיע באותו יום לאיצטדיון מלווה בחברתו לחיים. זמן קצר לפני שנכנס לחדר ההלבשה, פרץ בין השניים ויכוח סוער. זוהר לא מספר על מה, אבל מציין בתוקף ש"היא הרגיזה אותי, הרגיזה מאוד". וכך הלך לו זוהר והתחמם, התחמם והלך, וכשהגיע לנקודת הרתיחה חבט בידו בכל העוצמה בקיר הלבנים של החדר. לא בחברה, אלא דווקא בקיר שעמד לתומו ממש לידה. החברה פרצה בבכי, היד כמעט נשברה, וזוהר עלה לשחק חבוש ועצבני, או כלשונו "כל כך עצבני שבפעם הראשונה בקריירה שלי בבוגרים הבקעתי פתאום בראש".

למה אני מזכיר לכם את הרגע הכואב הזה, אתם שואלים? כי אם תרצו, יש בו את איציק זוהר במיטבו: כדורגל מצוין, ראש טוב, דם חם, עצבים מתוחים - ושער חוקי, כשר ויפה. וכל היתר? כל היתר היה ונותר רק בדמיונה המפותח מדי של התל אביבית שיודעת הכל.