נבדלת

להיות יהודייה בספרד היום – נושא מרתק למאמר בעל אופי אוטוביוגרפי, או כך נדמה לי עתה, כשיש בידי הכלים להתבונן בסיפור חיי ממרחק מסוים. את ישראל של ילדותי הותרתי מאחור, ושבתי אליה כאדם בוגר.

ב-1978 החליטה אמי, ילידת פנמה, לעקור מישראל לספרד, ואבי, יליד ברזיל, נאלץ לקבל את הדין. הוריי – צאצאים של יוצאי רומניה וברזיל מצד אחד, ושל יוצאי גליציה ופנמה מצד שני, הגיעו לישראל בשנות ה-60 המאוחרות, נפגשו והתחתנו בה.

ידידה ישראלית שהחזיקה ברשותה מפתח ענקי מבית משפחתה בעיר טולדו, שאלה אותם: "למה דווקא ספרד? הרי גורשנו משם...", אך הטיעון הזה לא היה בו די כדי לשנות את דעתה של אמי.

כמרצה לבלשנות וכפעילת שמאל, היו לה לפחות שתי סיבות מוצקות לבחור במהלך הזה: השפה והפוליטיקה. בתהּ, אני, דיברה בשפה משונה, הכלאה של עברית וספרדית – אבוי – ובגין עלה זה עתה לשלטון – אבוי. שילובם של שני הגורמים הללו עוד היה מביא חלילה לכך, שהבת תתנגד לתפישותיה של האם ותיעשה ישראלית אמיתית. אמי נתקפה חשש שהתהליך כבר החל, כאשר חזרתי יום אחד מהגן עם טנק עשוי מתבניות ביצים. תלונותיה של אמי נפלו על אוזניים ערלות. הגננת לא הבינה מה הבעיה ומה בכלל רוצה ממנה הג'ינג'ית בעלת המודעות הפוליטית המפותחת יתר על המידה. היא חשבה שהמציאות מורכבת מדברים רבים: בתים, עצים, כלבים וטנקים. עוד באותו הערב החלו להתרוצץ שמועות באזור מגורינו, מוצא-עילית, ונשים אחדות, אמהות לילדים, התייצבו מחוץ לביתנו וצעקו: "שונאת יהודים!".

אבי, לעומת זאת, דווקא אהב את ישראל ויצר קשרי חברות הדוקים בירושלים. הוא וחבריו הירושלמים ניגנו, שרו ועישנו יחד. אלה היו שנות השבעים. הרעיון לעזוב את הארץ אחרי 12 שנה ולהגר למקום לא נודע לא קסם לו, קרוב לוודאי; אך הוא נסע בכל זאת.

נטע זר

ספרד לא היתה בדיוק מה שתיארנו לנו. אני, כך נדמה לי, לא יכולתי לתאר לעצמי תמונה ברורה – הייתי רק בת שש – אבל ציפיתי לפחות שאוכל להבין את השפה, לזהות את האותיות ואת משמעויות המילים שאמי השיטתית החלה ללמד אותי עוד במוצא, בגיל שלוש.

נחתנו בברצלונה, שבה פרחה באותם ימים התנועה הספרותית הספרדית והלטינו-אמריקנית. סופרים כמו מאריו וארגס יוסה וגבריאל גרסיה מארקס פרסמו את יצירותיהם בבתי-הוצאה ספרדיים, והעיר היתה לסמל של שינוי תרבותי ופוליטי בספרד התוססת של אותם ימים, שזכתה לא מכבר למשטר דמוקרטי. עם זאת, לא תמיד הצלחנו לקרוא את שמות הרחובות על השלטים ולהבין מה אומרים לנו. עם מותו של הרודן פרנקו באו לקִצן 40 שנה שבמהלכן נאכפה הספרדית על אזרחי המדינה כשפה הלאומית היחידה, והקטלונים התענגו עתה על נקמתם המתוקה: הכול היה בשפה הקטלאנית.

בחלק מהשיעורים בבית-הספר היתה שפת ההוראה קטלאנית, בחלקם האחר – ספרדית. אני מניחה שבאותם ימים היה לי מבטא מוזר בשתי השפות. כשאחת מחברותי שאלה מנין באתי ואמרתי שאני מישראל, היא נתנה בי מבט חקרני. למחרת שאלה אם אני יהודייה. אמרתי שכן. יום אחר-כך שאלה אם נטבלתי. כיוון שלא ידעתי מה פירוש הדבר, שאלתי - בעצת החברה - את אמי, ולמחרת כבר יכולתי לענות לה: "לא נטבלתי". היא החליטה, אפוא, שאין לי שם של ממש ולכן תוכל לקרוא לי בכל שם שתרצה. וכך אמנם עשתה. למרבה האירוניה, את שמה אני דווקא זוכרת היטב עד עצם היום הזה.

חיש-מהר נודע גם לשאר חבריי לכיתה שאני מישראל, וכמה ילדים שאלו אותי איך נראים האנשים שם. כשסיפרתי על כך לאמי, היא הציעה לי לענות, כשאֶשָׁאֵל שוב: "חלק מהם ירוקים, ולאחרים יש נורת חשמל בתחת". זה לא ממש עזר. ילדים נוטים להבין את הדברים כפשוטם.

למדתי קטלאנית, וייתכן שאפילו התחלתי לסגל לעצמי את ההתנהגות החברתית המקובלת בסביבה הלאומנית-בורגנית שבה התנהלו חיי החברה המצומצמים שלי (בית-הספר וסביבתו). למדתי לרקוד את הריקוד האופייני לאזור, ידעתי ליהנות מטעמו של הנקניק המקומי, ואז עברנו למדריד.

הייתי בת עשר, ושוב, נטע זר בכיתה החדשה. ביומי הראשון בבית-הספר ביקשה ממני המורה לכתוב את שמי ואת שם משפחתי על הלוח. היא גם שאלה מנין באתי, הרי יש לי שם כל-כך מעניין. "באתי מברצלונה", עניתי. גם אני הייתי ילדה והבנתי את הדברים כפשוטם. בהפסקה כבר היה נדמה לי שזכיתי למידה מסוימת של הבנה, או משהו מעין זה, אלא שאז שמעתי את אחת הילדות מכנה אותי "הפולנייה". תיקנתי אותה: "יש לי שם משפחה רוסי, לא פולני, אבל זה בסדר". היא השיבה לי תשובה חידתית במקצת: "אמרת שבאת מקטלוניה, וכל הקטלונים פולנים". "אבל נולדתי בישראל, לא בברצלונה", אמרתי, נבוכה, בניסיון להציל את עצמי ממשהו שאני עצמי לא ידעתי מהו. "אז את יהודייה פולנייה!", פסקה הילדה.

האמירה הפסקנית הזאת הותירה גם את הוריי ללא מענה. אבל הם ביררו ומצאו שבימי פרנקו היה מקובל להטיח בקטלונים את העלבון, שהם "נובחים" בשפה לא מובנת – פולנית, מן הסתם.

נפלא. לא זאת בלבד שבאתי מארץ רחוקה, לא זאת בלבד שלא הייתי קתולית – וגם התלמידה היחידה בבית-הספר כולו שהיתה פטורה משיעורי דת – עכשיו גם נעשיתי נציגה של מיעוט אזורי; שלא לדבר על סגנון הלבוש שלי, שבגלל אמי הפמיניסטית לא כלל בגדי ילדוֹת מצועצעים, מה שעשה אותי לדמות בולטת ביותר בבית-הספר הפרטי האליטיסטי, שבו בנות היו בנות ובנים היו בנים.

האם בחרתי בזכרונות האלה במודע, כדי להדגיש את הנקודה היהודית? ואולי את נקודת המבט של ה"אחר"? אני סבורה שלא. בזכרוני שמורים גם רגעים יקרים של ידידות והבנה, אבל תווי ההיכר הייחודיים שאפיינו אותי כילדה וכנערה מתבגרת קיבעו את הדימוי שלי כנבדלת משאר בני גילי. מישהו – חבריי לכיתה, מורים שלי, עמיתַי למקצוע – החליט במקומי מה מקורו של השוני: יהדותי. האנקדוטות האלה והשאלה הגדולה: "מה זה אומר להיות יהודי, בעצם?", שהדהדה בחלל הריק של משפחתי היהודית המתחמקת מתשובה, עיצבו לי זהות יהודית שלא היתה קיימת משום בחינה אחרת.

היהודים היחידים שפגשתי בתחילה בספרד היו רופא העיניים שלי ורופאת השיניים של המשפחה, שניהם ממוצא ארגנטינאי. הם דיברו איתי רק על קוצר ראייה וחורים בשיניים, ולמרות שאלותי, לא גילו כל נטייה לשתף אותי בסיפורי חייהם. אני זוכרת רק אנקדוטה יהודית אחת שסיפרה לי רופאת השיניים: פעם נסעה עם בעלה למינכן, והבינה שמשהו מתרחש בתת-מודע שלה כששמעה את עצמה אומרת: "בוא נחזור למלון, תעצור כאן טנק!", כשבעצם התכוונה למונית.

פרט לכך, פגשתי רק יהודים מעטים בשנות העשרה המוקדמות שלי. בשנותי כנערה מתבגרת נעשיתי שיכורה מייחודי, כפי שמגדיר זאת הפילוסוף הצרפתי-יהודי אלאן פינקלקראוט. בחברה הספרדית ההומוגנית כל-כך נצרתי דווקא את התווים הנדירים שנקשרו למוצאי הגזעי או הלאומי. אימצתי בחום את העבר היהודי, את ההיסטוריה העשירה כל-כך, העמוסה לעייפה תרבות, טרגדיה ואור, עבר שלא היה שייך לי אלא לאבות-אבותי. למדתי את העבר הזה מסיפורי ההורים והסבים שלי והסתפחתי אליו. אף על פי שלא יכולתי לחלוק אותו עם איש, הוא היה לי למגן ולהסבר. קראתי את יצחק בשביס זינגר ואהבתי את הסאגות שלו; קראתי גם מאמרים על מלחמות ישראל ששעממו אותי עד מוות, את אלי ויזל, את פיליפ רות ואת הנרי רות, את דויד גרוסמן, את עמוס עוז, וכמובן, את חדשות היום בעיתונים.

כלי התקשורת עוררו בי רגש חדש: "העולם כולו נגדנו", וסיפורי התפצל לשניים: היהודייה המתרפקת על הזיכרון, והמפגש עם אותה גישה אנטי-ישראלית, ולפעמים אפילו אנטי-יהודית כפשוטה, שפינקלקראוט מכנה אותה בספרו "היהודי המדומיין" "אנטישמיות שהשנאה כלפי מדינת ישראל מספקת לה חיוּת וחפות חדשות".

במידה לא מבוטלת של מבוכה אני מודה, שהדרך שבה מתאר פינקלקראוט את עצמו בגיל ההתבגרות מגדירה בדיוק רב גם אותי באותו פרק זמן: "סבלות העם היהודי שיוו לחיי ההווה שלי יוקרה ויופי, שהתפתחותי האישית לא היתה מסוגלת להעניק להם... ירשתי סבל שלא חוויתי... עצם היותי יהודי סייע לי לחמוק מאלמוניות הקיום חסר הייחוד ומבינוניות החיים ללא היסטוריה".

שתי משימות

אולי מתוך כוונה להתמודד עם אותו קיום מעורפל החלטתי להיות פעילה פוליטית, ובגיל 19, במהלך שנתי השנייה ללימודי עיתונאות באוניברסיטה, הצטרפתי למפלגה הסוציאליסטית. בעולם הפוליטי מצאתי ספרדים מטיפוס חדש, שלא הזדמן לי לפגוש קודם לכן בין חבריי, מוריי והמרצים שלי באוניברסיטה: מעריצי יהודים, ואולי אף יותר מכך, אנשים ששאפו להיות יהודים: ספרדים קתולים למהדרין, עם סבתא בְּלה-רִיוֹחָה ובית קיץ בקוּאֶנְקָה, שהתפעלו מאריכות ימיו של עם הספר ומגורלו – או, במילותיו של פינקלקראוט, אנשים ש"מקנאים בבניו על הזיכרון הקיבוצי ועל תחושת ההשתייכות האמיצה שלהם, על הקשרים הבלתי ניתנים לערעור הקושרים אותם להיסטוריה אחת ולקהילה חיה; על הטרנסצנדנטיות הטבועה בהם, שעושה אותם תמיד ליותר מאנשים פרטיים גרידא". במילים אחרות, "להיות יהודי: או האפשרות להימלט מעצמך".

הקתולים אוהבי היהודים הגיעו ככל הנראה לאותה מסקנה כמונו, היהודים הריקים של הגולה. ריקים - מפני שאם אנחנו יהודים, מדוע איננו מבקרים בבית-הכנסת? "מה בעצם הופך אותך ליהודייה אם את לא דתייה?", נשאלתי שוב ושוב. היכן הם טקסי הפולחן שלנו? האם אנחנו פשוט שואפים אל קרבנו את יהדותנו דרך ספרים, סרטי תעודה והסיפור המשפחתי? האם העובדה שמשפחתנו נספתה בשואה די בה כדי להקנות לנו זכות להיות יהודים?

ואז חשבתי שעלי ללמוד עברית – שפה שלא דיברתי בה מאז עזבתי את ישראל – ואולי גם לבקר בבית-הכנסת, אבל לא הצלחתי לגייס בתוכי את הלהט הרוחני הנחוץ. שתי המשימות כאחת לא הלהיבו אותי מלכתחילה. מורתי הראשונה לעברית היתה ישראלית צעירה ורגזנית, חסרת כל סבלנות, וכבר אחרי השיעור הראשון התחלתי לחפש לי מורה אחרת. המורה השנייה היתה אישה ויפה ועגומה, שרצתה לעשות איתי עסקת חליפין: היא תלמד אותי עברית ואני בתמורה אכתוב את העבודות שעליה להגיש במסגרת הקורס בספרות ספרדית שהיא השתתפה בו. לא רציתי לעבוד כל-כך קשה כדי לרכוש את השפה העברית. המורה השלישית שמצאתי היתה צעירה קשוחה שחקרה אותי על אודות מוצאי. היא רצתה לדעת אם יהודי אמריקה הלטינית הם יהודים במקור, או שמא התגיירו. לימודי העברית היו למשימה, שנראתה יותר ויותר בלתי אפשרית.

כיוון שמיקומו של בית-הכנסת נשמר בסוד, מציאתו היתה קשה לא פחות ממציאת מורה לעברית. בסופו של דבר הצלחתי לאתר אותו – בעזרתה של רופאת השיניים שלי – למרבה הפרדוקס, דווקא בשכונה ששמה "הכנסייה". עם כניסתי לשם לא ידעתי בעצם מה עלי לעשות. לאחר תחקור ובדיקה בטחונית הוזמנתי להצטרף לתפילת השבת שערכו ספרדים טהורים, אשר דיברו עם המבטא של מדריד, לבשו חולצות טריקו של לאקוסט ונעלו מוקסינים. הם נראו בדיוק כמו חבריי לכיתה בבית-הספר השמרני האליטיסטי, אלא שהם היו יהודים.

במבט לאחור, שתי המשימות שנטלתי על עצמי היו מתסכלות. לא יכולתי להיעשות דתייה פתאום, כך באחת, ולכן התחלתי לשאול את עצמי אם יהדותי אינה אלא רעיון רומנטי שסופו לעבור מן העולם.

מפגש אנטישמי

ואז, כשהייתי כבר עיתונאית צעירה, הוטלה עלי משימה לא פשוטה: לערוך ראיון עם ניאו-נאצים מקומיים. יצרנו קשר איתם, אני ועיתונאית נוספת, וניהלנו שיחה מפוחדת במקצת עם חמישה או שישה צעירים, רובם אוהדים קיצוניים של קבוצת כדורגל, שהשמיעו את ההשמצות האנטישמיות המוכרות. במהלך הראיון התחיל אחד מהם לגלות בי עניין: הוא צידד אלי מבטים מבוישים וביקש את מספר הטלפון שלי. כיוון ששמעתי את מה שהיה להם לומר וכבר שפטתי אותם, וכיוון שהרגשתי בטוחה למדי בעצמי ובחולשת האידיאולוגיה שלהם, החלטתי להעז ולומר לו שאני יהודייה – צעד לא מחוכם ביותר מצדי. מבט השנאה שנעץ בי היה מרשים ביותר, בייחוד על רקע מבטי הערגה הקודמים.

בשנים הארוכות שעשיתי בספרד, שם התמקדתי מבחינת העניין האקדמי בדרך שבה מציגה התקשורת המקומית את "ישראל" ואת ה"יהדות", נהניתי מאוד לפקוד את שרידי החיים היהודיים שנותרו בטולדו, באֶרוָואס, בקורדובה, בטוּדֶלָה, בגֶרוֹנָה... היטיתי אוזן להד שנותר מהחיים ששקקו שם העבר, לפני 600 שנה, בתקופה שבה הקיום המשותף של שלוש התרבויות בספרד לא היה שׁלֵו כפי שמקובל לתארו. חשבתי שאוכל לחוש בקשר בין כמה מקומות בארוואס, נֹאמר, לפינות מסוימות בירושלים, שזכרתי אותה בקושי כיוון שביקרתי בה רק פעמיים כתיירת; תיירת שלא ידעה לדבר עברית וגם לא לקרוא (שוב!) את שלטי הרחובות.

אבל כיהודייה בספרד, יהודייה מדומיינת אולי, שוב מצאתי נחמה אצל פינקלקראוט: "בגלל הדקיקות השקופה של היהדות האמיתית שלי, אני מוצא את נקמתי בדמותה של מורכבות פסיכולוגית. כיוון שאינני חלק מקהילה חיה, אני יכול בכל רגע נתון להתמסר להנאות החקירה בגפי: לאדם שהנצח היהודי נשלל ממנו מספקת השאלה היהודית אינספור סוגיות לענות בהן".

השפה, למשל: אפילו עצם המילה הפשוטה "יהודייה" היתה תמיד בעייתית בעיניי – היא נשמעה רע. ואולי לא רק באוזניי, מפני שבספרד נוהגים לקרוא ליהודים "יזראליטים" או "עברים", והרי נטייה לתקינות פוליטית אינה תכונה מובהקת של הספרדים.

אך למרות הצרימה הנלווית למילה השתמשתי בה, ואולי אפילו בצורה מופרזת, כנראה כדי לרכך אותה בתת-המודע הנגוע שלי. עם קץ המשטרים הפאשיסטיים היתה המילה "יהודי" כמעט לקללה. פרנקו השתמש בה שוב ושוב כשהזהיר מפני הסכנה החמורה ביותר הנשקפת למדינה: "מזימות היהודים והבונים החופשיים". לפיכך, האזרחים ה"מתורבתים" בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה חששו שהשימוש בה יחשיד אותם באי-נבדלותם מהנאצים או ממשתפי הפעולה איתם. המילה "יזראליטים" היתה אפוא נקייה מהשתמעויות, והיא נתפשת כך עד היום בחוגים מסוימים. אולי הנטייה לנקוט "לשון נקייה" קשורה גם לעובדה, שלמילה "יהודי" בספרד יש גם הוראה של ירק, שעועית. אפשר להזמין במסעדה יהודיות ירוקות, יהודיות שחורות, יהודיות לבנות... ונא לא לבלבל בינם לבין היזראליטים. לך תבין.

עתה, כשאני אזרחית ישראלית זה כשנה, אני עדיין מרגישה כגורם זר וחדש בכיתה, כיתה צפופה וססגונית. אני ממשיכה להתמסר להנאות החקירה בגפי, אבל היום אני מדברת עם יהודים ממש: עם הפקידה בבנק שמספרת לי שהצביעה ליברמן; עם ידידה משפטנית שהזמינה אותי להפגנה של חד"ש; עם בעל הפיצוצייה הדתי שמעודד אותי לשמור כשרות; עם המורה ליוגה שמספרת על אחיה הקטן, "בחור טוב", לדבריה, אשר סירב להתגייס לצבא; עם נהג המונית שמודיע לי שאני עושה טעות מרה בכך שאינני מזדרזת להינשא ולהביא ילדים, והרבה; עם הזמר הצעיר שמכריז כי למרות אלפי הטילים ששיגר החיזבאללה לישראל במלחמה האחרונה, נספו בה רק ישראלים מעטים מפני שאלוהים שומר עלינו; ועם כל אותם ישראלים ששמחים לדבר איתי אחרי שאני מספרת שבאתי מספרד, מפני שלדעתם זה מקום אקזוטי; אולי הם שוכחים שגורשנו משם פעם.

אז איך זה להיות יהודייה בישראל, אני תוהה לפעמים. ובכן, אני עונה לעצמי, יש לכך לפחות יתרון אחד: אתמול בערב הלכתי עם ידידי ברחוב בתל-אביב ופתאום התקרבה אלינו קבוצה של גלוחי ראש. מיהרתי לחצות את הכביש ולעבור למדרכה ממול כדי לחמוק מהם, וכשידידי שאל מדוע עשיתי זאת, לחשתי: "נאו-נאצים". והוא אמר: "איזה נאצים? תביני, את נמצאת עכשיו במדינת היהודים".