אופרת הקאנטרי של וגנר

בבירת מוזיקת הקאנטרי של העולם, נאשוויל שבטנסי, לא מתגוררים רק אמני קאנטרי מיינסטרים שמפוצצים קופות ומוכרים אלבומים בהיסטריה. יש גם כמה מוזיקאים שאמנם מאוד מושפעים מהצלילים שבסביבת מגוריהם, אבל בחרו לפנות בדרך קצת אחרת, עצמאית, אלטרנטיבית, מקורית. המוכר מבין אותם המוזיקאים הוא קורט וגנר ובכלל לא משנה לו איך תקראו לגוון המיוחד שבמוזיקה שלו - אלט קאנטרי, קאנטרי רוק וכדומה - הוא מעדיף להמשיך לעסוק בדבר עצמו.

בשיחה עם וגנר (51), הוא בהחלט מצטייר כאיש פשוט, אחד מהחבר'ה, אם תרצו, שנודע במשקפיים גדולים וכובע הבייסבול, עם קול עמוק ופרצוף מחויך. וגנר מנהיג את "לאמבצ'ופ" מאז סוף שנות ה-80 והוציא במסגרתה למעלה מעשרה אלבומים. הלהקה המוערכת הוציאה את אלבומה הראשון בשנת 94', אבל עיקר פרסומה הבינלאומי בא לה עם האלבום "ניקסון" משנת 2000. עם הזמן הפכה הלהקה לאנסמבל עם הרכב חברים משתנה, המלוכד סביב שיריו של וגנר והיצירתיות שלו.

וגנר. שמע שישראל זו חוויה שחייבים לעבור

עכשיו הוא גם מגיע לישראל, אבל לא עם להקתו משכבר הימים, אלא כאמן סולו. ב-6 באפריל הוא ינחת במועדון הבארבי בתל-אביב. זו תהיה בסך הכל הפעם השנייה שווגנר יוצא מנאשוויל בכדי לערוך את הופעות הסולו שלו. אם תהיתם, עצם יציאתו לקריירת סולו ממש לא מסמלת ניתוק מהמוסד שטיפח במהלך השנים. וגנר רואה בהופעות הסולו שלו דרך ללמוד על עצמו, ומסתבר שזו גישה שהוא מאמץ בכל תחום יצירתי בחייו.

"אני רואה בסיבוב הסולו רעיון, כמעט כמו עזרה לעצמי", הוא מגלה. "זו מעין גישה שבעזרתה, אני מקווה, אעזור לעצמי ואשתפר קצת כמוזיקאי. אני חושב שאני מנסה להפוך למוזיקאי טוב יותר ונגיש יותר. זה גם עוזר לי לראות שירים מנקודת מבט אחרת, כי רוב השירים נכתבו בעיבודים לאנסמבל ועכשיו אני יכול להסתכל עליהם כפשוטים ומופשטים יותר.

האמת, שיותר מאשר טיפול, זה מניע ונקודת התחלה שונה ליצור שירים חדשים. אז בישראל, אני חושב שאבצע הרבה שירים באופי הזה, פשוטים ואקוסטיים, אבל גם מבטיח לקהל שירים ישנים יותר שהם מכירים מ'לאמבצ'ופ'".

וגנר. "לא ציירתי כדי למכור, אלא שיהיה מה לתלות בבית"

אגב, על הסצנה המוזיקלית בישראל, וגנר שמע לראשונה מחברים שלו מה-"Silver Jews", להקת אינדי מניו-יורק שביקרה פה, אבל התפרקה השנה. "הם סיפרו שישראל זו חוויה שחייבים לעבור", הוא אומר.

כשאתה מתבקש להגדיר את המוזיקה שלך, איך אתה מסביר אותה?

"אני חושב שזו מחמאה גדולה שמתקשים לתייג את השירים של 'לאמבצ'ופ' בז'אנר מסוים. זה כנראה אומר שהמוזיקה קצת יותר ייחודית בהשוואה לאחרים. זה הופך את הכל ליצירתי יותר. באמת שאני לא חושב על איך קוראים למה שאני עושה, אלא רק על הדבר עצמו".

בכל השנים בחרת ליצור מוזיקה בדרך עצמאית. ברוגע, עם חברות תקליטים עצמאיות וללא מסעות יחסי ציבור. זו דרך שהיא אידיאולוגיה בשבילך, או שיש בה דברים שאתה מתחרט עליהם?

"יכול היה להיות נחמד מאוד לו 'לאמבצ'ופ' היו יותר מוכרים ומוצלחים. אבל העובדה שאנחנו לא מעולם לא הפריעה לנו וזה בטח לא היה הדבר החשוב מבחינתי, כשיצאנו לדרך. אני מנסה עדיין להיצמד לרעיון המקורי של ההרכב.

"העובדה שבנאשוויל אתה יכול לכתוב, להקליט, להפיק, ולהפיץ את המוזיקה שלך ברדיוס של כמה מטרים מהבית שלך, זה נפלא והלכנו עם הסביבה הזו עד הסוף. מדהים שכל התעשייה מתרחשת באותה שכונה. גיליתי שזה ממש מגניב. ציירתי לפני שהייתי מוזיקאי ולא ממש עשיתי את זה בשביל למכור, אלא יותר בשביל לתלות את הציורים שלי בבית. זה היה הרעיון שאחר כך יישמתי במוזיקה: לא משנה מה עשיתי, רציתי שזה קודם יהיה חלק מהחיים והיקום שלי. אחר כך כל השאר".

אתה עדיין מצייר?

"כן. הפסקתי כש'לאמבצ'ופ' גדלה והפכה לדבר המרכזי בחיי, אבל ממש לא מזמן חזרתי לזה. אני ממש אוהב לצייר".

וכשתשוב הביתה מישראל, תמשיך לצייר או לכתוב?

"אני אחזור לשניהם. אני יודע, בסופו של דבר, שהעיקר הוא רק להמשיך לעשות מוזיקה. בימינו, זה אתגר בפני עצמו. יש כל כך הרבה מוזיקה ואמנים בחוץ, ומובן שהטכנולוגיה תורמת לכולם, אז זה מאוד קשה. אני בעיקר רוצה להישאר בסביבה ושלא ישכחו אותי".