אולי הדרך הטובה היא מחשבה על אהבה קרובה
האם עצם המחשבה שמשהו קורה יכולה להיות מהנה ומספקת בפני עצמה, בלי שבסוף יקרה משהו? סדרה תיעודית חדשה, "המוח והנפש", מעבירה בבהירות מסר על פיו המחשבה יכולה להפוך למציאות. מחשבות על עצם החיים בעולם של מחשבות
"תחשבו שזה יקרה", אומרת אחת העצות הנפוצות של חשיבה חיובית, "וזה באמת יקרה". אם הוא אוהב אותה נואשות והיא לא אוהבת אותו, המחשבה החיובית שהיא כן אוהבת אותו יכולה להגדיל את הסיכוי שבסוף היא תאהב אותו. יש כאן גישה עממית שזוכה בחלקה לממצאים מחקריים. אבל השאלה שאני רוצה לשאול היא האם עצם המחשבה שמשהו קורה יכולה להיות מהנה ומספקת בפני עצמה, בלי שבסוף יקרה משהו.
הפרק הראשון מתחיל עם אשה שסובלת מפוביה של ריח מלפפונים. המטפל שלה מנסה לשכנע אותה לאכול מלפפון, והיא על סף של התמוטטות כמו פנינה מול הבננה. בסוף הפרק, היא כבר אוכלת מלפפונים. בין לבין, היא עברה טיפול מחשבתי, היפנוטי. המלפפון נשאר אותו מלפפון, אבל האשה עברה שינוי חשיבתי. המחשבות עובדות. המחשבות יכולות לתפקד באופן עצמאי, לאו דווקא בקשר של אחד לאחד עם המציאות הריאלית.
אני מרשה לעצמי לעורר שאלה כזו לאחר צפייה בסדרה תיעודית חדשה ומרתקת, "המוח והנפש", שתשודר בערוץ 8 של HOT מיום חמישי 9.4 ב-21:30. הסדרה, או לפחות לפי שני הפרקים הראשונים שלה בהם הספקתי לצפות, מבהירה היטב, לאו דווקא בעזרת ממצאים מדעיים חדשים, כיצד מחשבות יכולות להפוך למציאות. כיצד, למשל, חולה סרטן יכול לרפא עצמו בעזרת מחשבות על בריאותו התקינה וכיצד רצת מרתון זוכה במדליה זהב בעזרת המחשבות שהיא זוכה. אבל למה, למשל, לחשוב על ניצחון רק כדי לנצח בסוף? אולי אפשר לחשוב על ניצחון בלי לנצח באמת וכך ליהנות מתחושה טובה של ניצחון?
השאלה נשמעת מופרכת, אבל למה היא נשמעת מופרכת? כי המוח שלנו יסרב ליהנות ממחשבות לא ממומשות? על פי מה שניתן להבין מהסדרה, נראה שהמוח שלנו יכול בהחלט ליהנות ממחשבות והרגשות שאין להם קשר חד-חד ערכי אל המציאות.
האינטרנט יכול להיות פלסיבו של אהבה
השקר הוא אולי ההצלחה הכי גדולה של חיים בעולם המחשבות. השקר העצמי יכול להיות הדרך הטובה אל אדם שאנחנו אוהבים ושהוא לא בהכרח אוהב אותנו. די בכך שמפרשים את המציאות באופן די תלוש. מתעלמים מעובדות לא נוחות ומתבססים רק על מיעוט שבמיעוט של עובדות נוחות - וכך מרגישים שהאדם ההוא דווקא כן אוהב אותנו. כדי להצליח בכך חייבים בהמשך לא לאמת את הפירושים שלנו עם המציאות. הברירה היא בין אימות מדכא, לבין אפשרות מהנה שלעולם לא תיבדק.
שקרים ככלל, מתברר בסדרה, יכולים לעבוד נפלא. אחד מהשקרים המצליחים ביותר ברפואה הוא אולי הפלסיבו. משקרים לחולים שהם מקבלים תרופה אמיתית וחלקם מאמינים ובאמת מחלימים. אין לחולים מסוגלות לבדוק את העובדות האמיתיות, ולכן אין מה שיפריך את השקר הנפלא הזה בתוך עולם המחשבות שלהם. הם אמנם לא יודעים שהם חיים בתוך המחשבות שלהם, אבל מה זה משנה. השקר עובד.
האינטרנט יכול להיות הפלסיבו של האהבה. הבעיה היא שאנחנו נוטים לזלזל בקיום המחשבתי. הקיום הזה נראה לנו אימפוטנטי לעומת המציאות הפיזית. אין, להרגשתנו, מה להשוות בין בחורה בשר ודם שרוצה גבר בשר ודם ולבין בחורה וירטואלית שרוצה גבר וירטואלי. אנחנו תופשים את המחשבות כצעד לקראת המציאות, לא כמקום שאפשר להישאר בו.
אז בואו נראה, לפי שני הפרקים הראשונים של הסדרה, מהו באמת כוחן של המחשבות.
המלפפון נשאר אותו מלפפון
לשימוש ערוץ יחסים בלבד! מתוך הסרט "המוח והנפש" ערוץ 8
עולם המחשבות, על פי הסדרה, הוא הנפש. כל מה שהגוף חווה נצבר בתוך המוח, והמצבור הזה הוא הנפש. הנפש היא היכולת המתקדמת של המוח לצבור מידע ולאחסנו ולהשתמש בו. תחושת הנפש נוצרת על ידי המודעת למה שאנחנו עושים. הנפש היא בעצם מצב חומרי של העברות מידע בין תאי עצב, אבל מצב חומרי שיוצר מודעות אל מצבים לא חומריים, קיימים או לא קיימים.
התיאור הזה מבסס למעשה מסוגלוּת ממשית לחיות בעולם של המחשבות. מה שחשוב הוא שיהיו גירויים שיצליחו לגרות את המוח לחשוב מחשבות ריאליות על מצבים לא ריאליים. ככל שנדע לייצר יותר גירויים כאלה, כך יתרחב הפתח שלנו אל עולם המחשבות, על מעלותיו הרבות.
אימונים של דימיון מודרך
הפרק השני בסדרה מתאר בהרחבה את התופעה של כאבי פנטום מהם סובלים אנשים כרותי איברים. האיבר לא קיים כבר, אבל הם מרגישים אותו, בעיקר שהוא כואב להם. הכאבים האלה כל כך מוחשיים, שיש צורך לרפא אנשים מכאבים של איבר שאיננו.
תחושות הפנטום הן חצי הדרך אל עולם המחשבות. מדובר בתחושות של מה שהיה ואיננו עוד. אבל האם ניתן לחוש תחושות של מה שלא היה עדיין וייתכן שלא יהיה לעולם?
הפרק השני מתאר את ההצלחה של מדליסטים באולימפיאדות ובאליפויות עולם. המדליסטים מדברים על אימון דמיוני. הם מתאמנים, לצד אימונים פיזיים רגילים, באימונים שהם לא יותר מאשר מחשבות על מה שהם רוצים שיקרה. אלופת העולם לריצת מרתון, מלפני שנים, מתארת את האימונים הדמיוניים שלה כמחשבות על מה שצפוי לה במהלך הריצה ועל מה שהיא רוצה שיקרה. היא יפנית והיא נסעה במיוחד לגרמניה, תשעה חודשים לפני אליפות העולם, כדי להכיר את המסלול לצורך המחשבות שלה עליו. ומאז, כשהיא כבר בחזרה ביפן, היא דמיינה את עצמה רצה לאורך המסלול הספציפי, עוד לפני שרצה באמת, דמיינה את המתחרים שלה ומתי ובאיזה מקומות היא עוקפת אותם. היא זכתה באליפות, והמאמן שלה טוען שההצלחה בתחרויות ספורט היא עד 70 אחוז של אימונים מדומים.
דוגמה אחרת לתחושות אמת של מצב דמיוני היא מצבים של רצון חזק במיוחד. הפרק מתאר אשה שכל כך רצתה להיכנס להריון, עד שהבטן שלה תפחה, שדיה נעשו כבדים, המחזור הפסיק והיא חשה בחילות. תופעה נדירה למדי, ללא ספק, אבל לא שונה במהותה מתופעות שכיחות למדי כמו החלמה בעזרת תרופות דמה וכמו הניסוי הבא של שתיית חלב המתואר אף הוא בסדרה: שתי קבוצות נשים שתו אותו חלב, אבל כל קבוצה קיבלה הסברים אחרים על החלב. בקבוצה שקיבלה הסברים שיכולים להרתיע התגלו אצל חלק מהנשים תופעות גופניות שליליות, כמו פריחה בעור, תופעות שלא התגלו בנשים מהקבוצה השנייה. לא היתה סיבה פיזיולוגית לפריחה בעור, למעט סיבה חשיבתית.
תחושה אמיתית של זוגיות מפונטזת
פנטזיה על זוגיות, בעיקר פנטזיות שממומשות בחלקן באינטרנט, יכולה לגרות את המוח ולגרום לו תחושה אמיתית של זוגיות, גם אם הזוגיות הזאת לא תצא לעולם מתוך עולם המחשבות. זוגיות כזאת היא זוגיות פנטום. היא לא קיימת ולא היתה קיימת במציאות, אבל רגשות הפנטום האלה יכולים להיות רגשות טובים בפני עצמם. סופרים ומשוררים, למשל, חווים חוויות דומות על ידי כך שהם כותבים על אהבה לאנשים דמיוניים. לא בטוח שהם היו שמחים שהאהובות והאהובים הדמיוניים שלהם ייצאו מתוך הספרים אל המציאות.
המוח, נאמר בסדרה, בשונה משאר איברי הגוף, הוא איבר לא שיטתי. הוא יכול להפתיע ולבלבל. תחושות של איבר קיים יכולות להיות זהות לתחושות של איבר כרות. יש לכך יתרונות שניתן לנצל: במקום להתמודד נגד התופעה הזו, בשמה של האמת הפיזית וככל שהיא יכולה ליהנות, כפי שחונכנו מאז ומתמיד, מוטב לפעמים להישאר עם המחשבות שיכולות להציע עולם שלם של גירויים אמיתיים של דברים ומצבים שלא קיימים.
זוגיות פנטום? (באדיבות ערוץ 8)
צילום: index open
מומלצים
