ד"ר תומפסון ומיסטר גונזו
הסרט התיעודי על הנטר ס. תומפסון, חלוץ הניו-ז'ורנליזם, עיתונאי, סופר ומסטול מקצועי, נעשה באהבה רבה, אולי רבה מדי: התוצאה היא יותר הספד מתעודה, בלי פחד או תיעוב
תכירו את האבא והאמא, הגננת וסוחר הסמים של הניו-ז'ורנליזם: הנטר ס. תומפסון (דוקטור, בשבילכם). ניו-ז'ורנליזם, אתם יודעים, סגנון העיתונאות ששם בצד את הדבר הזה שנקרא עובדות, ומספר סיפור מנקודת מבט של הכותב. תכירו את הבימאי של "גונזו: עיתונאי על הקצה" (אתמול ב-yes דוקו), אלכס גיבני, שללא ספק הפנים את העיקרון שהמציא האיש במרכז הסרט שלו. הוא מאוד אוהב את תומפסון, והוא מספר את סיפור חייו מנקודת מבטו המאוד אוהדת.
תומפסון ("פחד ותיעוב בלאס ווגאס") הוא ללא ספק העיתונאי המוכשר מבין הסופרים והסופר המוכשר מבין העיתונאים בהיסטוריה של ארה"ב. הוא היה איש של ניגודים, שמן הסתם שלח אל תוך התודעה שלו סמים במטרה ליישב אותם, וכמו שאומרת הבדיחה, כשזה לא עזר הוא שלח עוד סמים שימצאו את הקודמים ויבררו מה קורה.
תומפסון. העיתונאי המוכשר בין הסופרים והסופר המוכשר בין העיתונאים
תומפסון היה לוחם זכויות אזרח ומתנגד נחרץ למלחמה בוייטנאם, עם חולשה מוזרה לאקדחים (היו לו 22 מהם בבית, כל אחד מהם היה טעון). רוב החיים הבוגרים שלו הוא היה מסטול. הוא עשה קריירה שלמה מחיפוש אחרי התגשמות החלום האמריקני, בהתחלה בסיקסטיז, אחר כך ברחבי ארה"ב, בסוף בתוך הראש של עצמו. זה המשיך בהכרזה על מותו של החלום, ניסיון להבין מי לעזאזל רצח אותו ונגמר בתשובה המתבקשת: למי אכפת, למישהו יש ספידים?
תומפסון חי על הקו הדק שכל ז'ורנליסט מכיר, בין הבנאדם שהוא ובין הדמות שהוא מאמץ לצורכי כתיבה ומס. מרוב שהיה טוטאלי בכתיבה שלו, הוא עשה את כל מה שעיתונאי יכול לחלום עליו – הוא פאקינג המציא ז'אנר. הוא חי את הסקס הסמים והרוקנ'רול. הוא היה כל כך אהוב ומוערך ונערץ, שהוא הפך להיות הסיפור בכל מקום אליו הוא הגיע כדי לסקר משהו. הוא הפך לרוקסטאר.
אבל לכל הצלחה יש מוצאי הצלחה, לפחות כל עוד אתה גר בתחומי ארה"ב. שם, אפילו אם אתה עיתונאי מבריק, מועמס סמים ואלכוהול, חוק הנרטיב האמריקני חל גם עליך. בשלב מסוים עמדה התהילה בצד הדרך עם פנקס חשבונות פתוח וגבתה את שלה. השתן המריא למוח של תומפסון והכתיבה והבריאות שלו התדרדרו במקביל. תומפסון כבר לא היה צריך לשאול את עצמו איפה הוא נגמר ואיפה מתחיל גונזו – דמות העיתונאי שיצר לעצמו – מפני שגונזו השתלט על כל חתיכת תומפסון שהוא הצליח לשים עליה את היד. הוא בלע אותו. איך אמר גיבני, המעריץ מספר אחת? תומפסון היה לכוד, שבוי בהצלחה של עצמו.
"גונזו: עיתונאי על הקצה" עושה שימוש יפה בהרבה חומרי ארכיון, חלקם נדירים, בטיול כרונולוגי לאורך ההיסטוריה של תומפסון ובהרבה ראיונות, אוהדים ברובם, שעשו כבוד למיתוס ושמו ד"ר תומפסון. אבל האהבה שבה הוא נעשה היא בעוכריו. הסרט (שקיצוץ של חצי שעה החוצה היה עושה לו רק טוב) נראה יותר כמו הספד ופחות כמו סרט דוקומנטרי.
כנראה מתוך רצון לטפח את הגונזו, הוא זנח את הצדדים האפלים – והמעניינים יותר, אם תשאלו אותי – באישיות של תומפסון: ההרס העצמי שלו, שבעקבותיו רוב הזמן הוא היה תחת השפעת סם כזה או אחר, ההערצה שלו לאקדחים (שבעזרתו האדיבה של אחד מהם גם התאבד בגיל 67), התקפי הזעם שלו, כל אלה מתוארים בסרט כמו תחביבים בלתי מזיקים או חולשות קטנות וחינניות. יכול להיות שגיבני נגוע בהערצה עיוורת לתומפסון, או שהוא מימש את העצה שלו לפני שיצא למסע הגונזו הפרטי שלו: אני בטוח, אמר תומפסון, שיהיה יותר טוב לכולם אם אני פשוט אעשן איזה ג'וינט וארגע.
תומפסון. אין קשר לגונזו מהחבובות
מומלצים
