חינוך פרטי. בדיוק מה שצריך
החינוך הוא המוצר החשוב ביותר, וזכותו של כל הורה לבחור כיצד לספק אותו לילדיו. זה לא אמור להיות על חשבון מערכת החינוך הציבורית
התסריט השחור נגד זכות הקיום של חינוך פרטי בארץ מנבא ש"רק ילדי העשירים יזכו לחינוך הולם". רבים טוענים שצפויה נטישה של מורים טובים מבתי הספר הציבוריים לפרטיים. הביקורת על מדיניות החינוך הפרטי מזהירה מפני תהליך בלתי הפיך בו יורע מצבן של אוכלוסיות חלשות וידולדלו מאגרי המורים בבתי הספר הציבוריים, לטובת התגמול המועדף המוצע להם בחינוך הפרטי. בעין הסערה נושא אחד בלבד אינו מקבל התייחסות - זכותו של האדם הפרטי לבחור. הזכות שלנו, האזרחים, לבחור בתחום הקריטי ביותר - חינוך ילדינו.
מדוע דוממת השאלה בדבר זכותנו לבחור חינוך איכותי, ולהכיר בכך שגם במקצוע הזה יש מחיר לקידמה, ליכולות, למתקנים, לידע ולמורה הטוב ביותר? זכותנו לממן בעצמנו את חינוך ילדינו, באופן שיבטיח שנוכל לבחור בלא-פחות מהטוב ביותר.
החינוך איננו מוצר צריכה, אך אם נתייחס אליו כאילו הוא דומה לו - הוא כנראה המוצר החשוב ביותר שרכשנו אי פעם. רכישת השכלה היא המפתח למיצוי הפוטנציאל האנושי הטמון באדם, ומכאן שמידת הסיפוק שהוא חש מחייו והמשמעות שהוא מייחס להם תלויים במידה רבה בהשכלתו.
וכך, בעוד הצרכן הישראלי עוסק בהשוואות מחירים ובאיסוף מידע בתחומי צרכנות שונים, החל מטלוויזיות, טלפונים סלולאריים, ועד שירותים בנקאיים - נראה כי במוצר הקריטי ביותר בחייו הוא משקיע את הזמן הקצר ביותר. אם יש מוצר שהצרכן הישראלי צורך "על עיוור" ובו הוא משקיע את הזמן והמאמץ הפחותים ביותר כדי להבין מהן זכויותיו ועבור מה הוא משלם - הרי שזהו חינוך ילדיו.
כמה זה עולה לנו באמת? חישוב מהיר מראה כי הוצאתם של הורים על תלמיד תיכון מסתכמת בכ-15 אלף שקלים לשנת לימודים: ספרי לימוד, הסעות, שיעורים פרטיים, תשלומים בגין סל תרבות, מסיבות סיום, מסיבות כיתתיות וטיולים, ועדי הורים, תשלומי חובה, ביטוחים, תשלומים בגין תוכנית לימודים נוספת, הפעלת חוגים ומועדוניות בתחום בית-הספר, מימון פרויקטים לימודיים, אגרות הרשות המקומית והזנה. ולאחר כל שנות הלימוד ובהסתכלות לטווח הארוך, כל הורה ירצה להקנות לילדיו את הכלים להחליט בגיל צעיר לאן יפנה, מבלי לחזור לספסל הלימודים להשלמת פערים בגילאי ה-20.
ברור כי חייבים להסדיר מהלך שיאפשר חינוך פרטי משגשג, לצד מערכת מלגות ראויה, שתאפשר חינוך ראוי לכולם, ולצד חינוך ציבורי משגשג לא פחות, ולהבין שזה ממש לא חייב לבוא האחד על חשבון השני. ישנם מספר מודלים מהעולם עליהם יכולה מערכת החינוך להישען מבלי לבטל את החופש של האזרח לבחור מה אופיו של בית ספר בו הוא רוצה שילדו ילמד, כשהוא רוצה לרכוש את המוצר החשוב הזה.
על משרד החינוך מוטלת חובה להסדיר את תחום החינוך וליצור מערכת שתספק את המענה המיטבי לכל דורש, ללא קשר למידת יכולתו לשלם. ואולי תישאל בקול רם השאלה איך מאפשרים יותר חופש בחירה לציבור מבלי לפגוע ברמת החינוך הציבורי?
ההישגים של תלמידי ישראל במבדקים שונים נשחקים, רמת האלימות בעלייה, שיעור הזכאים לתעודת בגרות בירידה, התלמידים הבולטים לרעה ובעיקר לטובה נעלמים בתוך מערכת עמוסה שמצליחה לתת מענה למסה המרכזית ולא יכולה להקדיש את תשומת הלב הדרושה לתלמידים המיוחדים שבמערכת. כל זה מוביל למסקנה כי ימשיכו לצמוח בארץ בדומה לארצות הברית ולאירופה, מערכות חינוך שמציעות אלטרנטיבה שמבטיחה חינוך מצוין, אישי, תומך ו"מחנך".
ד"ר ארז מנהיימר, המכללה למינהל, מנהל את הקמת בית ספר התיכון "חברותא"
