שוכב עם אמו החורגת ועוד שערוריות עסיסיות
צלם צעיר המכניס להריון את את אשתו הטרייה של אביו, חרמן כרוני שמתמסר לקופאית, אלמן זקן שמאוהב בצעירה המונית שנראית ההפך הגמור מאשתו המנוחה. חריסטוס חומינידיס, סופר יווני שערורייתי, כותב על אהבות מזעזעות. אבל מתחת לעלילות המעוותות מתגלים המאפיינים המקובלים של האהבה
סיפורים שוברי מוסכמות, מזעזעים בחלקם, על אהבות מסוג אחר. למשל, שני גברים קשישים מנהלים יחסים עם נשים בתחילת שנות ה-20 לחייהן. בטלן צעיר שבורך על ידי זאוס ביכולת לבקש בקשות שאי אפשר לסרב להן,מנצל אנשים ללא רחם, כולל נשים שאינן מסוגלות לסרב לבקשתו לשכב איתן, ופתאום קרה לו משהו מוזר – הוא התאהב. ובן של בעל בית מלון יוקרתי שורף את אביו הזקן, ובתוך כך גם את אמו האהובה, כדי להרחיק מהירושה את אהובתו של אביו.
עלילות האהבה בספר כתובות כדי לזעזע, אבל נראה שבפועל האהבה היא אותה אהבה מוכרת ומקובלת. דווקא הספר הזה, מחולל השערוריות, מחזק את הרושם שאין אהבה אחרת. האופי החריג של הסיפורים הוא לא יותר מאשר מעטפת חיצונית של אותם מוטיבים נצחיים של האהבה. אהבה, בכל מקום וגם אצל חומינידיס, ניחנת בתחושה של ניתוק מהמציאות, בתחושה של הערכת יתר, בתחושה של בלעדיות ובתחושה של סדר חשיבות אחר.
"תאווה עיוורת לבלוע זה את זה"
"אני מבין לגמרי את כעסכם", אומר הצלם המשתלח ללא רסן בין ירכיה של אמו החורגת בסיפור "הכתם הסגול", "אבל הרשו לי לומר לכם שאתם פונים אל האדם הלא נכון: אינני בנו של פראסקווס באותם רגעים, וזו שמפרפרת בין זרועותיי – היא לא אשתו. שנינו מאבדים את האני שלנו. התשוקה שואבת אותנו ומעבירה אותנו ליקום מקביל שבו אין כל תוקף לשמות, לחוקים ולקשרים, אלא רק תאווה עיוורת לבלוע זה את זה, להתענג ולנסוק עד לאינות מוחלטת".
נראה שדווקא הסיפור הכל-כך מעוות הזה ממחיש יותר מסיפורי אהבה רגילים את תחושת הניתוק מהמציאות שיוצרת אהבה, כל אהבה. פאריס, נסיך טרויה, והלנה היפה בנשים, היו מנותקים לא פחות מהמציאות. המציאות טפחה על פניהם, כמו גם בסיפור של הצלם, אבל אהבה אינה נבחנת על פי מה שהיא מחוללת סביבה, אלא על פי התחושה הפנימית.
סיפורי האהבה הקלאסיים בנויים ברובם סביב הניגוד עם המציאות. ייתכן שהניגוד אכן קיים, כמו במקרה של רומיאו ויוליה, וייתכן שהוא תחושה בלבד, כשהמציאות דווקא מעודדת את הקשר הזוגי. כך או כך, אהבה מקרינה תחושה של יציאה מהמציאות.
"שתיהן קוסמות לי באותה מידה"
הקטע הבא לקוח מהסיפור "החיים השניים":
"איך זה ייתכן", התפרצתי, "להשוות את יצירת האמנות שהיתה אשתך לגותית הגסה הזאת?"
"שתיהן קוסמות לי באותה מידה", ענה ללא היסוס, "כאשר אני נמצא לידן ומסתכל בפח זבל ברחוב, נדמה לי שנובעים מהפח יהלומים, אבני אודם ופנינים... הכל מסביבי מקבל ממד חדש, הכל נעשה מדהים ומקסים, האין זאת אהבה?"
במי המדובר בעצם? הנה הפרטים: האחת היא אשתו המתה של הדובר העיקרי. יפת תואר, דקיקה, שחורת שיער, עור חרסינה, התנהגות אצילית, נוטפת אהבה ובעלת עיניים בגוון ירוק-אפור. השנייה היא צעירונת מזדמנת שמחפשת דרך לצאת מהאפרוריות של חייה. אשה המונית שהמלצרים במסעדה יוקרתית מזלזלים בה. גדולת ממדים, לועסת מסטיק, התנהגות זנותית, לפחות לפי מי שמספר את הסיפור, ואצבעותיה דומות לנקניקיות שמנות. למרות זאת, שתיהן נראות כיהלומים ואבני אודם בעיניו של גבר מאוהב. אהבה מצטיינת בהערכת יתר. היא יודעת להתעלם מפרטים לא מחמיאים ולהעצים פרטים מחמיאים.
"לקחת אותה לאיזושהי סוויטה ולתקתק אותה"
בסיפור "מדליקי הפנסים", פהאטונה הוא צעיר בטלן וחסר ערכים שכל הנשים נעתרות לו רק משום שהוא מבקש. החרמן חסר ההתחשבות הזה מתאהב בנערה שפגש על החוף, ואז, כשהוא יושב לידה בפעם הראשונה, עולות בו המחשבות הבאות: "ואם אני רוצה את הנערה, הרי אני יכול לקחת אותה לאיזושהי סוויטה ולתקתק אותה, כמו שאומרים. במקום זה, אני יושב כאן וסתם מסתכל עליה".אי אפשר לאהוב יותר מאשה אחת באותו זמן, כתב אנדריאס קמפלנוס לפני מאות שנים. בשונה מהשנאה, או מרגשות אחרים, אהבה היא רגש המלווה בתחושה של בלעדיות. אפשר להתווכח עד כמה זה נכון בפועל, כמו שאפשר להתווכח עד כמה נכונה תחושת הנצח של האוהבים, אבל, נכון או לא נכון, התחושה קיימת, והיא אחד ממאפייניה הנשגבים של האהבה.
פהאטונה לא מבין איך תקתקן כמוהו יוצא לחופשה על חוף מבודד עם קיקי, קופאית בסופרמרקט, ונשבע לה שבועת נאמנות, "כאילו לפתע נעלמו ואינן כל הנשים האחרות..."
"ובגללה ראיתי את החשיבות האמיתית של הדברים"
בסיפור "אחד ועוד אחד", הגיבור, אינטלקטואל צעיר שוויתר על לימודיו באקדמיה, שוקע אף הוא במחשבות: "עכשיו מדובר באהבה גדולה שלי, באשה שהביאה אור לחיי ובגללה ראיתי את החשיבות האמיתית של הדברים; זו שבזכותה ובניגוד לרצונה הפניתי עורף לדברים פחותי ערך וביכרתי על קריירה מזויפת של אחד מעמודי התווך של החברה את הבטלה האצילית שבמקצוע הדוורות".
גם הפעם, מעבר לגיחוך, אין חדש תחת השמש. היה מלך באנגליה שוויתר על המלוכה למען אהבתו. לא כולם כאלה, ואין הרבה מלכים שוויתרו על המלוכה למען האהבה, אבל כך או כך, אהבה מייצרת תחושה של סדר חשיבות אחר. ההחלטה, בהמשך, על פי איזה סדר חשיבות לנהל את החיים, היא כבר עניין אחר.
אהבה היא יותר עניין של תחושות מאשר עניין של עובדות, כפי שניתן למצוא גם בסיפוריו של חומינידיס, ואולי בעיקר בהם. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא תחושת הנצח. קשה לדבר על אהבה בלי תחושה שהיא לא תיגמר לעולם. אבל בפועל, קשה למצוא אהבות שאינן מגיעות אל קיצן הרבה לפני הנצח. אז מה? תחושת הנצח מפסיקה לאפיין את האהבה? ברור שלא. התחושה משמעותית יותר מהעובדות. כך גם לגבי תחושת הניתוק, תחושת היהלומים, תחושת הבלעדיות ותחושת הסדר האחר.
