ארנון צדוק

שלומי מצוין. יש לי מופע שאני מעלה, שלושה סרטים שאני מעורב בהם, אני מלמד ומביים. אבל כבר כמה חודשים אני קם מדי בוקר ומכין פלאפל, עושה את הטחינה והחומוס שאת סודותיו גילו לי מיטב החומוסאים. אני נוגע בחומרים, אני רואה בעיון את אודם העגבנייה, את ירקותו של המלפפון ואת לובן הטחינה. אני לש את זה, שם מזה וקצת מזה, מערבב וטועם ומוסיף מה שחסר, ובסוף יוצאת מנה.

אני לא בנוי להיות זקוק. אין לי זמן לקטר, אז אני קם ועושה. עכשיו יש התרסקות כללית בתרבות, באמנות ובמשק. ראיתי שמבטלים הפקות וכל התקציבים בהקפאה, ואני חייב להביא כסף הביתה. אז חשבתי לעצמי שאני צריך למהר, ונכנסתי כשותף בפלאפל באבן גבירול. היום כולם חושבים שאני איזה גאון כלכלי.

"מאחורי הסורגים, ליד העמבה"

עד שהגעתי לפלאפל חייתי במגדל שן. בין כותלי התיאטרון אתה חי רק עם שחקנים, וחושב שאתה מכיר את העולם דרך המחזות. אבל העולם הוא אחר, וצריך ללכת אליו כדי ללמוד אותו. ביום אחד באבן גבירול פגשתי יותר אנשים פגועים ממה שראיתי בכל ימי חיי.

מה שכן, לימודי המשחק שינו לי את החיים. השנה הראשונה היא כמו טיפול קבוצתי, כי מלמדים אותך להכיר את עצמך ולהשתמש בכלי הזה שנקרא ה"אני". לומדים לבנות מנגנון שידע לפצח דמויות ולשחק אנשים שהם לא אתה. זאת מתנה גדולה.

לא תמיד רציתי להיות שחקן תיאטרון. בצעירותי הייתי כדורגלן מקצועי ואפילו שיחקתי בבית"ר תל אביב, שהיתה אז במה שנקרא היום ליגת העל. עד היום קוראים לי לפעמים לתת קצת עצות בתחום. פעם הזמינו אותי לשיחה עם שחקני הפועל כפר סבא, ובמשחק הבא הם ניצחו. אז הזמינו אותי לעוד שיחה, והם שוב ניצחו. בטח כי נתתי עצות טובות.

בבית צבי ייעדו אותי למחזות זמר ולתפקידי מאהבים. מי שהרס את זה היה אורי ברבש, שב"מאחורי הסורגים" שלו שיחקתי אסיר.

כלא זה מצב נפשי. זה מה שלמדתי כשצילמנו את "מאחורי הסורגים", שחלק מצוות השחקנים שלו היה מורכב מאסירים אמיתיים: אתה יכול לחיות בארמון הכי מפואר בעולם, ועדיין להיות כלוא בתוך עצמך.

אני מאמין שיש בעל בית לעולם הזה. מיהו ומהו אין לי מושג, אבל אני אורח של האלוהים בעולמו, ומשתדל להתנהג ככזה. לא המצאתי את הדינמיט, לא בניתי את מפעלי הזיקוק בחיפה ואני נוהג בזהירות בכביש. אני מעדיף להיות אדם מאמין מאשר אדם שאין לו אלוהים.

יש לי שלוש בנות בבית, וגם הכלב שלי היה כלבה. אין מקום לזכרים אצלי, אני היחיד בלול.

אישה היא התיקון של הגבר. אלוהים ברא את האדם, ראה את התקלות ויצר משהו מושלם. הייתי מאוד שמח אם נשים היו מנהלות את העולם במקום הפלגמטים האלה. אני מאמין, למשל, שהבנות שלנו היו מצליחות לפתור את העניינים עם הבנות המצריות והירדניות בצורה הרבה יותר טובה.

אלכוהול הוא כמו פילטר במצלמה. אני יודע לשתות, ובעבר - כשהייתי יותר פרא אדם - הכמויות היו גדולות. אם העולם רץ לי מהר מדי אני לוקח כוסית, וזה ישר מכניס אותי לשיא הריכוז בהילוך נמוך. זה גורם לבוץ של היומיום לשקוע, ואז החיים נהיים צלולים.

אני ריאלי, ולכן אני לא בהוליווד. השתתפתי בכמה סרטים הוליוודיים, אבל אם הייתי נשאר שם, המקסימום שיכולתי לעשות זה תפקיד של מחבל זוטר עם אופק למחבל בכיר. הסוכן שלי רצה שאשאר שם לשנתיים־שלוש, אבל אמרתי לו שאני חוזר כי יש לי חוזה בארץ עם מרים עציוני. הוא הסתכל עלי המום ואמר: "הו דה פאק איז מרים עציוני?".

זכיתי בפרס הקולנוען הצעיר בקאן עם סרטי הראשון, "לילה לבן". בפרס הזה זכו לפני ספייק לי וקוונטין טרנטינו. זה עשה רושם גדול על משרד החוץ, והוציאו אותי לסיבוב עם הסרט מסביב לעולם. כשהגעתי ליפן התעייפתי וחזרתי לארץ.

מכל מקום בעולם אני מתגעגע לתל אביב. אין כמו לנסוע ברחובות העיר בקורקינט החשמלי שלי עם בתי הקטנה, כשעל פניה הבעת אושר כאילו היא מינימום בלמבורגיני פתוחה בטוסקנה.

אני מקווה לצאת מהעולם בפייד אאוט נעים. בזמן שנותר לי פה אני מנסה להשאיר לבנות שלי עולם כמה שיותר נחמד. זה לא פשוט. אבל גם אם רק אנסה לחיות ככה, משהו מזה יצלח.