החיים המזויפים שלי

מערכות יחסים הן דבר מסובך. צריך להשקיע ולעבוד קשה כדי לשמור על הגחלת, לדאוג שהוא ימשיך להימשך, שהיא לא תכעס ותתעצבן, שהוא לא ירגיש שהוא הופך לרגיש מדי, חלילה, שהיא לא תרגיש היא הופכת להיות אמא שלו.

"החיים על פי ג'ים". הזוגיות פשוטה הרבה יותר על מסך הטלוויזיה

אבל בסדרות טלוויזיה, הבעיה הזו לא קיימת. בייחוד לא כשמדובר בסדרות קומיות שמתארות אמא, אבא, 2.4 ילדים, כלב או חתול או סתם איזו דודה רווקה וסייד קיק שמן. תתבלו בכמה מריבות, ויכוחים משעשעים, מצמוץ שפתיים בנשיקה, כוסית יין רומנטי, חיבוק ויאללה השלמנו.

הוא והיא, היא והוא

כמה קל להישאב לתוך העולם הזה שמראה לנו רק חלק מהאמיתות של המציאות שלנו, אבל לא באמת חופר לעומק אלא מגרד את הגלד שמציק נורא, מרגיע את העקצוץ ומכסה שוב בפלסטר. כן, זו דרך נוראית להסתכל על תוכניות טלוויזיה מהסוג הזה, אבל הייאוש נעשה יותר נוח כשמאבדים כמה נקודות IQ וצוחקים מהבדיחות.

ג'ים ושריל (בלושי ות'ורן-סמית'). זוגיות לתפארת או שלא?

"החיים על פי ג'ים" (yes Stars) מספקת בדיוק את הסחורה הזו. הם נשואים מעל לעשר שנים (הוא לא ממש זוכר כמה), יש להם שתי בנות ואולי עוד בן, הילדים לא תמיד בסביבה אז זה קצת מבלבל, בשלב מסוים היא תהיה בהריון ויבוא עוד אחד, אולי שניים ביחד. היא בלונדינית אריסטוקרטית, הוא קבלן בנייה. היא עקרת בית שוויתרה על קריירה של חוכמולוגית, הוא בדחן שחושב שהוא חצי-אלוהים ושניהם מאד אוהבים אחד את השני, למרות הכל.

• לכל הווידויים של "מה יגידו השכנים"

אליהם מצטרפים אחותה של שריל, דנה ואחיה אנדי, אדריכל שעובד בחברה של ג'ים, סוג של לא-יוצלח, נמוך ושמן, יותר מג'ים, כמובן. אנדי מדיח את ג'ים לדבר עבירה בכל הזדמנות, ובאותה נשימה מנסה להחזיר אותו אל הדרך הישר כי בכל זאת, הוא נשוי לאחותו היקרה.

היא, דנה, בחורה נאה פלוס, אבל הציניות והרוח החופשית לא מאפשרות לה למצוא את החצי השני, כאילו היא לא ממש יודעת להתפשר כמו אחותה המושלמת, ולכן היא לבד ולא רק לבד, היא גם מובטלת. בשלב מסוים מישהו כנראה הבין שהדמות שלה מוגזמת והשיג לה עבודה.

מי אמר טייפּקאסט?

כל פרק בסדרה מגולל מעשיה חדשה שטווה ג'ים כדי לקדם את האהבות הפרטיות שלו - הסופרבול, דַיִג, אגרוף, אוכל, סקס וחופש מהילדים או חופש לעשות מה שמתחשק לו.

גבר שמנמן זה לא בעיה. אבל אישה? מה פתאום!

שריל מנקה את הבית, מסדרת, מחפשת את הרומנטיקה, פעילה בוועד ההורים, פרפקציוניסטית, משקיעה במערכת היחסים רוב הזמן או בקיצור - הבלונדינית המושלמת. אבל מרוב שהיא מושלמת, היא עשתה את הטעות והתחתנה עם בחור שמנמן שלא ממש מעריך את השכל שלה, מישהו שלא בטוח שהוא לרמתה, אבל הוא מצחיק ולכן זה בסדר, כי גבר לא צריך להיות חתיך, הוא צריך להיות מצחיק, אחד כזה שכולם מחבבים, וזה אמור להיות מספיק. בסדר ההפוך זה לא יקרה. בשום סדרה לא תמצאו אישה שמנמנה וגבר חתיך, אלא אם מדובר בסדרה בריטית והאישה רואה גברים חתיכים שבמקרה מסתובבים סביבה ובחדר השינה שלה, אבל רק היא רואה אותם. אבל זה כבר לטור אחר.

האמת היא שככל שחושבים ומנתחים יותר את הסדרות האלה, זה רק מרגיז יותר. הגברים יכולים למיין סדרות מסוג זו תחת קטגוריית "החיים שהייתי רוצה שיהיו לי". נשים? פחות. ייתכן גם שזו הסיבה שהסדרות האלה משודרות בעיקר בשעות המאוחרות יותר של היום, כי אחרי שסידרת, ניקית, שאבת, האכלת, קילחת, שלחת למיטה, הבאת כוס מים, לקחת לשירותים, עשית כביסה, תלית, וכבר הכנת אוכל למחר, את פשוט יושבת חסרת כוחות ובוהה בטלוויזיה, עושה קולות של צוחקת יחד עם הקהל המזויף באולפן ולא ממש קולטת את מה שאת רואה.

ולסיום נחזור לג'ים, שלרוב מתנהל כמו עוד ילד במשפחה, אבל למרות זאת, לעיתים מבליחה אצלו מעין הבנה שהוא בעצם מבוגר שיש לו ילדים ואישה שאוהבת אותו.

נכון, כולנו בשלב מסוים נשאבים לתוך שיגרה שמאיימת לחרב את היחסים הבינאישיים והזוגיים שלנו, מנקרת את החוטים המקשרים ויוצרת קרעים שלא בטוח שיש חוט מספיק חזק לתקן אותם, אבל בסך הכל רובנו נורא רוצים שמישהו אחר יאהב אותנו וייתן לנו אישור שזה בסדר, גם אם אנחנו לא אוהבים את עצמנו, הם תמיד יאהבו אותנו.

"החיים עפ"י ג'ים", עם כמה שהיא מעצבנת ואפילו לא מנסה להסתיר את השוביניזם הנוטף ממנה, מוכיחה לנו שלא באמת חשוב איך אנחנו נראים, או מה אנחנו עושים. מה שחשוב הוא שמדי פעם נדע לצחוק על עצמנו, על האהבה שיש לנו ולהבין שחיים רק פעם אחת, בין אם על פי ג'ים ובין אם על פי החוקים שאנחנו בעצמנו המצאנו.

מ-2000 עד 2009, כל כתבות הטלוויזיה בזמן ynet