אבו ארבע

שלום, קוראים לי אורי, אני בן 35 ויש לי ארבעה ילדים. הנה, אמרתי את זה.

עוד קצת מידע ממרשם האוכלוסין? לאשתי קוראים סיון. היא בת גילי. אנחנו תל אביבים, ליברלים, סמולנים, מקצועות חופשיים, מעמד בינוני שחוק עם נטיית לב (וברוב ימי החודש גם נטיית כיס) למעמד הפועלים, חילונים, אתיאיסטים. את העניין האחרון אני מקפיד להזכיר כי באחד מרגעי השיא של החופשה המשפחתית המופלאה שלנו - זאת שעליה אני עומד לספר לכם כאן - הבחנו בקבוצת מטיילים שהסתכלה עלינו בתמיהה בעודנו משכשכים במימי שמורת נחל דן. זאת היתה קבוצה מאורגנת של חברי גיל הזהב, כל מיני יוצאי התיישבות עובדת, מלח הארצים כאלה. כשהצטרפנו קצת למסלול המודרך שלהם, נרקמה התיידדות מהירה. אחת מהן אמרה לנו שבדקות הראשונות "פשוט לא הבנו איפה הכיפות".

אז כן, אנחנו מכים את המאזן הדמוגרפי. אתם מוזמנים לראות בנו את תשובת הילודה הניצחת של מצביעי דב חנין ואוהדי הפועל להתלהמות הימנית־לאומנית שפוקדת את ארצנו, ורוב הזמן אנחנו שמחים מזה וגאים בזה. אבל זה לא אומר שלא נמאס לי קצת - הרבה, מאוד - להסביר/ להישבע/ להרגיע/ להתנצל על הבחירה הייחודית שעשינו.

איך זה קרה? קצת נפתולי חיים שבהמשך נסקור בקצרה, הרבה אהבה ליצורים העונים לשם ילדים, שתכף גם נסקור בקצרה, וכנראה לא מעט די.אן.איי קיבוצניקי. אני גדלתי בחפציבה, סיון מעין גדי (כן כן, זכיתי בג'ק פוט. נאמר זאת כך: אם אתם כבר מתחתנים עם קיבוצניקית, שווה לכם שהיא תהיה מעין גדי). ייתכן שמשם באה המשיכה שלנו למשפחות גדולות; הקיבוצניקים נהגו לעשות הרבה ילדים. במקום הולדתי, סטנדרט של ארבעה ואפילו חמישה היה סביר מאוד. פה ושם היו גם שישיות. אפשר להבין אותם: ילדים זה שמחה, בעיקר אם הטיפול בהם תחום בין ארבע אחר הצהריים לשמונה וחצי בערב, ואין צורך יומיומי ואינסופי לבשל להם ולכבס להם ולדאוג לכל מחסורם, ואז ילדים זה טרחה, כמו שאומרים אצלנו לפעמים.

איור: דניס זילבר 

עוד קצת על עצמי לפני שמתחילים. זמר אהוב: אריק איינשטיין. זמרת אהובה: יודית רביץ. פרי אהוב: סברס. ז'אנר עיתונות לא כל כך אהוב: אנשים שהפכו להורים וכותבים על זה המון מילים. אז למה אני בכל זאת כאן? הכל התחיל כשסיפרתי לחבר על החופשה המשפחתית שאני מתכנן בצימר בצפון. ליתר דיוק, במבט שהוא נתן לי בתגובה; הוא אפילו לא היה צריך להגיד כלום.

תראו, אני לא מטומטם. ברור לי שהאסוציאציה של הישראלי הממוצע למילה "צימר" היא ג'קוזי וזיונים, לרוב אחרי קניית גבינות מחלב תיישים במחיר מופקע וסיור מבושם ביקב הבוטיק המקומי העונה לשם "בן טולילא" או משהו כזה. אני יודע שהמחשבה להחליף אחת או יותר מהחוליות האלה בטיול משפחתי באגמון החולה - תכף נגיע לשם - עלולה לעורר בעתה. אז אני לא מתכוון למרוח לכם אידיאליזציה של חיי משפחה, ובטח לא להטיף או לתת עצות. אני כן רוצה לספר לכם שאלה היו כמה מהימים הטובים והמאושרים ביותר שחווינו מאז שהילדים התחילו להגיע, ואני כן מרשה לעצמי להמליץ על הקונספט המאוד מדויק: חופשה משפחתית יזומה באמצע החיים, בימי חול ועל חשבון ימי חופש מהעבודה, כשהאוויר נקי ואתרי הטיול ריקים. לא בחג ולא בגשר - חופשה אמיתית, ייעודית, מתוך בחירה חופשית.

אני מרשה לעצמי להמליץ להורים אחרים מה לעשות עם הילדים שלהם מסיבה אחת ויחידה, שקשורה לעיקרון ההורי היחיד בעולם שאני מוכן להישבע בשמו: האמונה שילדים צריכים להשתלב ולהתמזג בחיים של ההורים שלהם. שהורים וילדים צריכים לעשות ביחד דברים שפעם ההורים אהבו לעשות לבד. שהעולם לא צריך להיעצר כשילדים באים אליו, והחיים לא צריכים לקחת תפנית דרמטית כשילדים מצטרפים אליהם. ושהורים מאושרים מגדלים ילדים מאושרים. או להפך: לילדים טוב כשלהורים שלהם טוב. זה הכל.

הזמן קצר ואני מרובה

קצת על הנפשות הפועלות. את סיון כבר הכרתם. היא בלונדינית; אולי בגלל זה היא נוהגת יותר טוב מרוב הגברים שהכרתי. זה חשוב, כי עוד מעט נדבר על רכב. נוי וגוני הם תאומים בני עשר. הם גם די בלונדיניים. אני לא אביהם הביולוגי. יש להם אבא מקסים ואוהב שהוא אחלה גבר והיה נשוי לסיון לפני, ואנחנו מגדלים אותם ביחד מאז שהיו בערך בני שלוש. אלי היא בת ארבע וחצי. לירי היה בן חצי שנה כשיצאנו לחופשה, והיום הוא קצת יותר.

דמות משנה אחת: אברהם, נער מגודל ונמרץ, בנם של בעלי הצימר שבו התארחנו אי שם בגליל העליון. הוא נושא בעול אחזקת לול המטילות של המשפחה, וכשקפצתי ביום הראשון ברגל לצרכניית המושב (הלקוחות היחידים חוץ ממני: תאילנדים), הוא התנדב לקחת אותי טרמפ חזרה באוטו של ההורים. בן כמה אתה בעצם, שאלתי אחרי כמה שניות של נסיעה. "16", ענה. "מה עם רישיון נהיגה?", תהיתי. "לא צריך", השיב וגיחך.

דמות משנה שנייה: הקרייזלר גראנד ווייאג'ר. כן, אותו מיני־ואן שג'רמי קלארקסון מ"טופ גיר" אמר עליו פעם שלנהוג בו זה כמו להכריז "אני ויתרתי". דמות משנה שלישית: ברק אובאמה. לא רק מנהיג נערץ, אלא גם אחראי אישית למאמץ ההלאמה שאולי יחזיק איכשהו בחיים את תעשיית הרכב האמריקאית - תעשייה שהחופשה על גלגלי הגראנד ווייאג'ר הפכה אותי לחסיד מושבע שלה. די מהר אחרי שחזרנו מהצפון נקלעה קרייזלר העולמית למשבר קיומי; זה הדיר שינה מעיני, נשבע לכם.

הווייאג'ר הוא הרכב המשפחתי הכי טוב שנסעתי בו בחיים, אבל צריך להבין שחוויית הנהיגה ברכב שחגורים בו שני מבוגרים וארבעה ילדים מתכתבת עם פרמטרים שונים לגמרי ממה שמעסיק כתבי רכב (זאת אחת הסיבות שבגללן אני לא מתכוון לנהל איתכם כאן דיונים על מתלים, קפיצים, האצה ואחיזת כביש. הסיבה השנייה היא שאני לא מבין בזה). לדוגמה, כשקיבלתי את המפתחות לווייאג'ר, השאלה הראשונה והיחידה שבאמת הטרידה אותי היתה "כמה מקום יש למטען". נשבע לכם, זה הדבר המוטורי היחיד שבאמת אקוטי לאנשים עם ארבעה ילדים: האם כל התיקים ייכנסו. ונכנסו, באבוה נכנסו. לווייאג'ר יש תאי מטען ענקיים שנמצאים בבטן הרכב, מתחת לכיסאות. תענוג. זאת היתה תחילתה של ידידות מופלאה עם אוטו מהחלומות. למי שתכנן את הוויאג'ר, אני משוכנע, יש לפחות ארבעה ילדים בפרברי דטרויט.

את ביצועי המנוע ורכות הנסיעה לקחנו כמעט כמובנים מאליהם; מה שבאמת שבה את ליבנו הוא חוויית השימוש במרחב הפנימי העצום והמותאם והמכוונן והמתכוונן של הוויאג'ר. במשפחה שביטויי מפתח בה הם "אמא, גוני מציק לי" או "אורי, נוי מציק לי", וכמובן הקלאסיקה "זה לא הוגן ש...", נסיעה ממושכת עלולה להפוך לסיוט. בימים שהשתמשנו בווייאג'ר, הכביש נגמר לנו מהר מדי. רצינו עוד. בתום החופשה נפרדנו ממנו כמעט בדמעות. המכונית הזאת, שעולה כ־180 אלף שקל וזוללת דלק ביחס של ליטר לשמונה קילומטרים, היא אוקסימורון מושלם: אוטו אידיאלי למשפחה מרובת ילדים, שברוב מוחלט של המקרים לא תוכל להרשות אותו לעצמה בדיוק בגלל שהיא מרובת ילדים.

יש מספיק פיצה מסריחה לכולם

הבאנו איתנו: בגדים, כובעים, מנשא לתינוק, ספרים וסרטים לכל הגילים, משחקי שולחן, דיסקים של דילן ועמיר לב ועלמה זהר ופסטי־פסטי־פסטיבל, חטיפים, ממתקים (בכל זאת חופש, אתם יודעים). לא הבאנו: מגבות. אמא של אברהם אמרה שלא צריך. הבאנו המון והספיק: בירות, יין. הבאנו המון ולא הספיק: טיטולים. הם תמיד נגמרים. שכחנו להביא: קופסת שוקולית. חרא הורים. אבל שום דבר שעוד קפיצה לצרכניית בנגקוק הקטנה לא יכולה לתקן.

החיוך נמרח לנו מהרגע הראשון. צימר יפה מאבן ומעץ, עם גלריה ענקית שבה נפרסו מראש שלושה מזרנים רכים לילדים; בחוץ עצי דובדבן (רוב הביקור חשבנו שאלה שקדיות, אל תגלו לאף אחד), ומרבדים פורחים של חרדלים ותורמוסים. הריאות התמלאו באוויר גלילי משכר. החבריקו עם המבט מתחילת הסיפור היה צריך לראות את זה.

הילדים סימנו וי על עזרה בפריקה ומיהרו לקפוץ לג'קוזי הפנימי; בתוך חמש דקות השתלטנו גם על ג'קוזי חיצוני, שהשתייך לצימר השכן שלמזלנו הטוב עמד ריק. שני מרבצי המים החמים המבעבעים האלה הפכו לאחד ממוקדי החופשה. דמיינו ישיבה עם הילדים בג'קוזי מהביל, הראש והכתפיים באים במגע עם האוויר הטוב, ענפי דובדבן וחרדלים מדגדגים את האף, בשמיים הכחולים שמש נעימה, על הדופן בקבוק ואחריו עוד בקבוק של לאגר אירופי משובח שאופסן מבעוד מועד במקרר. יש לכם הגדרה יותר טובה להתרוממות רוח?

לא שלא היו התקלות ועניינים פה ושם. אצלנו במשפחה אומרים שהחיים זה מה שקורה לך כשאתה עסוק בלצטט את ג'ון לנון, ואין ספק שארמדה משפחתית מתמרנת לעיתים בכבדות מסוימת. בערב הראשון תכננו לצאת לאכול סטייקים במסעדה בעלת שם; עד שהתארגנו היה סביבות שמונה. אחרי עשר דקות על הכביש המתפתל בין עכו לצפת, נרשמה בחלל הרכב תמונת המצב הבאה: אלי נרדמה. לירי צורח בלי הפסקה (קשה לו עם נסיעות, אפילו בווייאג'ר). סיון ואני הסתכלנו אחד על השנייה, ועשינו פרסה בלי לאותת. 

במקום נתח קצבים מפרות הבשן הזמנו בסוף שתי פיצות משפחתיות וקנקל קולה מפיצריית משלוחים, שהבחנו כבר קודם שפועלת מתוך המושב. הפיצות הגיעו אחרי יותר משעה, והיו בדיוק כמו שאתם מדמיינים פיצות שיוצאות מפיצריית משלוחים במושב קטן ונידח בגליל. בואו נגיד בעדינות שעיר המחוז כאן היא צפת, לא פירנצה. אבל מה, היה לנו כיף נורא. ואחרי האוכל התיישבנו עם כוס יין ליד הגדולים והסכמנו לראות איתם ג'יימס בונד בדי.וי.די. בחיי, שכחתי כמה הדברים האלה מופרכים. נרדמנו עם חיוך, הרבה לפניהם.

למחרת, אחרי קפה בוקר וארוחת בוקר וג'קוזי בוקר ובירת בוקר, פשטנו על אגמון החולה. שמורה מקסימה ביותר. הטיול בה נעשה ברובו על גלגלים; אנחנו התארגנו על מין רכב גולף משפחתי, שמחים וטובי לב. רגע לפני היציאה שכרתי במחיר נוח משקפת ומגדיר ציפורים. זאת היתה טעות קשה: הייתי צריך לשכור שלושה מגדירים ושלוש משקפות. הוויכוחים האינסופיים על אודות תור מי במשקפת ותור מי במגדיר וזה לא הוגן מרטו את עצבינו. רק מראה העגורים - ועוד יותר זה של הנוטריות המצחיקות - הרגיעו לפרקים את המצב.

כשעצרנו לפיקניק בקרחת יער קטנה שהתה לידנו עוד משפחה, 2 + 2, רכובים על אופניים. במהלך החיסול שאלתי את האמא אם יש להם אולי שקית לאשפה. היא הרימה אלי עיניים בתמיהה ושאלה: "אין לכם את חפירה?".

"שכחנו אותה בצימר", מילמלתי בצייתנות, "אולי אפשר להשתמש בשלכם?".

חפירת בור האשפה הפכה לעוד משימה משפחתית חביבה, וכמובן לעוד סיבה מעולה לריב על תור מי להשתמש באת עכשיו וזה לא הוגן. כשהידקנו מלמעלה את העפר, ציינתי לעצמי שבכל זאת יש משהו בכל הפריקים האקולוגיים האלה עם האופניים ואתי החפירה שלהם. וטיטול משומש זה אחלה זבל אורגני, נכון?

דיל הכל לול

היום הבא צפן שתי חוויות מכוננות. הראשונה היתה הטיול המשפחתי המופלא בשמורת נחל הדן, שאני באמת חושב שהיא אחד המקומות היפים ביותר בארץ. היא כל כך מוצלחת מבחינת התאמה לכל הגילים, שקשה להאמין שהבסיס כאן הוא יצירה של הטבע. שפע המסלולים הטבעתיים והאטרקציות הקטנות שפזורות לאורכם (פה תצפית למרגלות עץ שיטה ענק ומרהיב, שם גזע חלול של פו הדב), הנוכחות המתמדת של מים שוצפים, פריחת האביב המדהימה - הכל נראה כמו ועידת פסגה של כוחות הטבע.

החוויה השנייה הגיעה בערב, כשהצעתי שנלך לעזור קצת לאברהם באיסוף הביצים. כשפיטפטתי איתו יום קודם לכן, מצא חן בעיני שזאת המטלה שלו מגיל צעיר מאוד. ערב־ערב, בחום ובקור, הוא מתייצב לשעה־שעתיים של לולנות. זה אפילו קצת נגע לליבי, וחשבתי שזאת יכולה להיות התנסות מעניינת בשביל הילדים. אני משתדל לקרב אותם לחקלאות בכל הזדמנות. שש שנים כרפתן ועוד קצת כפלאח עשו את שלהן, אני מניח.

הילדים באו בשמחה, ואברהם קרן מאושר כשהבחין בתוספת הידיים העובדות שעומדות לפתע לרשותו. קיבלנו תדריך קצר, התחלקנו לקווים ותיקתקנו תבניות כאילו אין מחר. הכל היה מאחורינו תוך 20 דקות. כפרס, אברהם הרשה לילדים לרסק מחוץ ללול את הביצים הפגומות. חזרנו לצימר מאושרים ומצחינים; לא יודע אם הייתם פעם בלול תרנגולות, אבל אין הרבה מקומות יותר מסריחים מזה. אני משער שאין הרבה ישראלים שהלכו עם הילדים שלהם לאסוף ביצים בלול מטילות במהלך שהותם בצימר, אבל אני חושב שכדאי לכולם לנסות.

הבעיה היחידה התעוררה כשנזכרתי - אחרי שכבר הבטחתי לאלי שאכין לה ביצה קשה מפרי עמלה - שאין תשתית לבישול בצימר. ניסיתי לאלתר פיתרון באמצעות מיקרוגל וקערת מים; אחרי כמה שניות הביצה התפוצצה וריססה את חלל המכשיר בנוזל לבנבן דוחה. משום מה זה הזכיר לי את האובססיה שיש לשמעון פרס בנושא ביצים. גם לכם יצא לשמוע כבר מאה פעם איך הוא מסביר ש"אפשר לעשות חביתה מביצים, אבל אי אפשר לעשות ביצים מחביתה"? לפני שבוע שמעתי אותו ברדיו, ממשיל את ההתנחלויות לביצים שיצאו מקליפתן ואי אפשר להחזיר אותן פנימה. אולי כדאי לשלוח אותו לסיבוב אצל אברהם. הוא שמח לכל זוג ידיים עובדות.

לילה טוב ובהצלחה עם זה

למחרת היה יום ההולדת של סיון. השכמתי עם אלי לקטוף לה פרחי בר בחוץ: זר קטן מאלי, זר גדול ממני. במהלך החופשה ניצלתי בערמומיות חלון הזדמנויות כדי להושיב את הילדים לצייר לה ברכות. הוספנו שוקולד שקניתי בבנגקוק הקטנה והחבאתי בכיס הפנימי של המעיל, והערנו אותה בשירת יומולדת שמח. היא התרגשה מאוד, אם כי דווקא ביום הזה היה נדמה לי שהקפה התל אביבי שלה חסר לה מאוד.

כשחזרנו מעמל היום הצגתי תוכנית גאונית: הערב, הבטחתי לה, אנחנו חוגגים. עם כל הכבוד לילדים ולמשפחתיות, יומולדת זה דבר מחייב. אנחנו שותלים את שלושת הגדולים מוקדם בגלריה, מרדימים את לירי בעריסה, ואז נכנסים עם בקבוק יין לג'קוזי ומראים לכל העולם איך אפשר לגדל ארבעה ילדים, לצאת איתם לחופשה ועדיין לתת בראש.

זה נגמר כמה שעות אחר כך באבא שנרדם מעולף בגלריה ליד המזרן של בתו הקטנה אחרי שהקריא לה סיפור, ובאמא שנרדמה בינתיים מול הטלוויזיה אחרי שהיניקה עד כלות את בנה הקטן. קילפתי אותה מהספה, שנינו חייכנו, אמרנו "אולי מחר" והלכנו לישון. אני חושב שהיה בזה משהו מאוד רומנטי.