החלטתי לא להיות מניאק - ותראו מה קרה

אוי עד מתי, עד מתי אני אהיה רווק? נשים הן עם מוזר. רציתי להשתמש במילה יותר חמורה, אבל סבירות גבוהה שלא היו מפרסמים את הטור שלי. אסביר לכם בסיפור קצר איך הגעתי למסקנה הזו.

אני גר בתל אביב כבר שלוש שנים, מנסה להתרחק ככל האפשר מהסצינה, היא לא לרוחי או לטעמי, אולי כי גדלתי במקום קטן, או כי אני לא מתחבר לסתמיות ושטחיות. בדרך כל אני נהנה מאוד מהדברים הטובים שיש לעיר הגדולה להציע: הצגות, פסטיבלים, קונצרטים, סרטים, מסעדות ופאבים. כן, פאבים, שם גם אפשר, איך שלא, לראות את ההיצע המטורף של נשים שיש בתל אביב. הן יפהפיות, מדהימות, סקסיות, חכמות, ועם ישראל ברוב חוכמתו ריכז אותן באותו מקום, כדי שאנחנו הגברים נוכל לבוא לבחור.

אני מחשיב את עצמי בסך הכל מציאה לא רעה. בן 29, רווק מהצפון הרחוק, רב-סרן לוחם בדימוס ואיש הייטק בהווה, מרוויח 20 אלף פלוס רכב (גם הדלק חינם), אין לי שיערות בכתפיים או בגב, יודע קרוא וכתוב ברמה טובה, אפילו באנגלית, ויש עוד כמה דברים קטנים שאני יודע לעשות. על הנייר אני בסדר. אה, שכחתי להוסיף, אני לא מכוער. לא הייתי מגדיר את עצמי טל המתולתל מ"הישרדות", אבל גובה 1.85, שיער קצר שחור, עיניים חומות, מבנה פנים סביר פלוס ורזה.

בכל מקרה, חזרה לנקודה: נשים. בכל פעם שאני יוצא לדייט עם בחורה בתל אביב, אני בדרך כלל נופל על אחד משני סוגים של בחורות: האחת מנהלת את חייה דרך הפייסבוק ותוך כדי הדייט מודיעה לי שהיא צריכה לעדכן דרך הנוקיה E71 שלה את הסטטוס שלה ב"פייס" (זה בטח הולך כך: "בדייט, איזה חמוד, האם זה האחד???" like, comment), ולרוב אני חותך את הפגישה לפני שהיא מגיעה לשיא שלה, בו אנחנו הופכים לחברים בפייסבוק.

הסוג השני הוא הסוג הרגיל, הנורמלי והמשעמם, שלא קולט אף הערה צינית שלי. שום בדיחה לא חודרת את המעטה הקר, הסגור, סדור והמעצבן של זו שיושבת מולי. ובסוף, בניגוד למה שאימא שלי לימדה אותי, אנחנו משלמים חצי חצי. הפגישה הזו אמנם הגיע לסיומה להבדיל מהראשונה, אבל סיכוייה להגיע לדייט שני קלושים.

המשפטים האלה שכולן אומרות

כשאני מספר את סיפורי הדייטים לחבר שלי כפיר, הוא תמיד חולק איתי את המנטרה שלו לגבי נשים:

1. תתנהג אליה חרא והיא תבוא על הברכיים.

2. Less is more

כל פעם הוא חוזר על אותם דברים. מה שמצחיק הוא שזה עובד. אין ספק שכפיר (הגרוש) הספיק לעשות בשנה שהוא רווק יותר מרוב הגברים בישראל, מצרים ולבנון גם יחד, והכל בעזרת שתי השורות המטומטמות להפליא שהוא נוצר בליבו ומשנן בכל פעם שהוא נכנס לפאב עמוס בחורות רווקות. תמיד הוא יוצא עם אחת מהן על היד, לפעמים שתיים.

ומה איתי? אני מצטער להודות, זה לא הסגנון שלי. היו ימים בהם משפטים כאלה התחברו לי לתורת החיים, אבל עברו כמה שנים והתבגרתי. למדתי להכיר מישהו אחר, עדין יותר, פחות מניאק ושלא מחפש חורים למילוי, אלא משהו אחר. אבל הבעיה נותרה בעינה. כל בחורה תל אביב טיפוסית, בין אם היא חולת פייסבוק או סתם מעצבנת, גם לה יש משפטים שגורים:

1. אני שונאת משחקים.

2. אני רוצה מישהו שיבין אותי, שיאהב אותי איך שאני.

אני לא חושב שהיה לי דייט אחד, ואני יוצא לפחות פעם בשבוע עם מישהי חדשה, בו הבחורה שהיתה איתי לא אמרה את המילים האלו. תמיד קיבלתי את המשפטים האלה או את דרך החשיבה הזו בצורה כלשהי, ותמיד סימנתי וי, הנה עוד אחת, אבל אני אהיה נחמד אליה ואתקשר למחרת, ואני לא אלחץ עליה לשכב איתי, והיא בתמורה פשוט לא תדבר איתי.

אני תמיד פועל לפי הניסיון שלי, שהוא דרך החשיבה היחידה שאני מכיר: לשחק את המשחק. כדי שבחורה תרצה אותך אתה חייב לפעול לפי מספר כללים, דומים לרעיונות של כפיר, רק ברמה אחת נמוכה יותר. הכללים האלה נכתבו בדם! "המשחק" שאותו אנחנו כל כך אוהבים לשנוא הוא אצלנו בדם.

כך היה, עד שפגשתי אותה. זה קרה בנסיבות הכי לא צפויות שלא אפרט, כי הן מוזרות מדי. היא נכנסה לי ללב מהרגע הראשון שמיקדתי בה את העיניים הרעבות שלי. חתיכה, לבושה משגע מכף רגל ועד ראש, פנים מהממות, מצחיקה, אינטליגנטית, עצמאית ועוד הרבה דברים.

זיהיתי את תחילתו של הסוף, רק שהפעם אני בצד השני

התחלתי איתה. נענתה בחיוב. יצאנו. אחרי הדייט הראשון, וכן, גם ממנה קיבלתי את המשפטים, אבל לה האמנתי, החלטתי: אני לא משחק משחקים! הפעם אני שובר את הכלים, אחת שתיים שלוש. היא האחת, ואני לא נותן למשחקים מטומטמים להפריד בינינו. התקשרתי למחרת, פגשתי אותה שוב, לקחתי אותה לסיור לילי רומנטי בירושלים העתיקה, לכותל, לשאנטי בר (למי שמכיר, אחד המקומות המקסימים בעיר ההזויה הזו) וכך הלאה. היה דייט מושלם, כימיה מושלמת, נשיקה בין הטובות (בין החמש בדירוג הכללי!). היה פשוט מעולה והכי חשוב - הדדי.

עברו דייט שלישי, רביעי, אני לא לוחץ ולא משחק. בפעם הראשונה כמעט מאז האקסית המיתולוגית, אני אני: דביל, מצחיק, רציני ורומנטי. הוצאתי את כל הארסנל האפשרי על הבחורה הזו, והיא מצידה מחזקת אותי: "לא פגשתי גבר כמוך אף פעם, כל כך רגיש, מצחיק, אוהב ומפנק". ואני, כמו מטומטם (וראיתי את הפרק הרלוונטי ב"רמזור") מאמין לה ופותח את ליבי.

ואז הגיע יום שבת. קבענו להיפגש, הכנתי לנו טיול נחמד במישורי יהודה, באתי לאסוף אותה והרגשתי שמשהו לא כשורה. שאלתי "הכל בסדר?" היא ענתה ש"כן בטח", אבל הפעם לא האמנתי לה. זו תחילתה של השקיעה, של הסוף אותו אני מכיר, הסוף שאני תמיד מייצר, המבטים שאני תמיד נותן, ההרגשה הלא נעימה שאני תמיד משרה ומכין את הקרקע לניתוק (נחיתת אונס, יותר נכון), אבל הפעם אני בצד השני.

בניגוד לכל האמונות, הניסיון והידע שהצטבר, בגדתי באמונות שלי, שמושתתות על ניסיון של אחרים ושלי, הלכתי כנגד כל האינסטינקטים שלי ופעלתי לפי הרגשות ומה קיבלתי?

אני פונה לכל הנשים באשר הן: אני יודע שאתן רוצות שלא נשחק את המשחק. אני יודע שאתן לא רוצות את המניאק הטיפוסי שרק מחפש להיכנס לכן לתחתונים. אז למה אתן כל כך מטומטמות, ויוצאות עם הגברים הכי טיפשים, הכי שחקנים שיש, אלו שהם בעצם כל מה שאתן אומרות שאתן לא רוצות? ולמה דווקא את הגברים הטובים, הרגישים, שלא משחקים משחקים וכן מתקשרים למחרת, וכן אכפת להם מה יש לכן לומר, אתן זורקות בצד?

אני מפנה אתכן לקטע שיר של הלהקה האדירה Dream Theater, כדי שתלמדו משהו. הם מנסחים את זה בצורה יותר מדויקת ממני:

He doesn't know what a woman

Is. he wants you for a possession

Something to look at like a painting or an ivory box

Something to own and to display. He doesn't want you to be real

Or to think or to live. He doesn't love you, but I love you

I want you to have your own thoughts and ideas and feelings, even when

I hold you in my arms

זה די פשוט, בנות. כשאתן אומרות משהו אחד ובסוף מתנהגות אחרת, אל תבואו בטענות שגם הבחורים הטובים לומדים את הלקח והופכים להיות בחורים רעים בסוף.