הו בידי בם בם

"האצ'יקו" אינו סרט, הוא משל. משל על ההפכפכות של הדבר הזה שנקרא "קולנוע", ואיך אף אחד לא ממש יודע כלום, והכל זה יריות באוויר. "האצ'יקו" הוא לא סתם ירייה באוויר, הוא החטאה די משונה.

לפני שבוע וחצי הדיח סרט בשם "ג'ון היקר" את "אווטאר" מהמקום הראשון בטבלת שוברי הקופות באמריקה, אחרי שבעה שבועות בצמרת. את "ג'ון היקר" - שאולי מתישהו יגיע ארצה - ביים לאסה האלסטרום, במאי דני זוכה אוסקר, שהפך לאחד המומחים הגדולים בהוליווד לדרמות סוחטות דמעות שחברי האקדמיה הקשישים פשוט מלקקים את האצבעות מולן (ע"ע "תקנות בית השיכר" ו"שוקולד").

טרם ראיתי את "ג'ון היקר", אבל כנראה שההצלחה שלו היא עדות שלפחות הסרט מצליח לרגש את הקהל שאליו הוא פונה. קרי, האלסטרום עדיין יודע את עבודתו. אלא שלפני הסרט הזה, הוא ביים סרט נוסף בשם "האצ'יקו". וראו זה פלא: הסרט הזה נגנז מבתי הקולנוע ברוב העולם ויצא שם בתפוצות ישר לדי.וי.די. והנה, דווקא בישראל - מדינה שבה נגנזים לא מעט סרטים שיצאו לבתי הקולנוע באמריקה - דווקא כאן נמצא המפיץ שהחליט שהסרט הזה חייב לקבל מסך בבתי הקולנוע. אני בטוח שאם פעם אצליח לפצח את הנוסחה שלפיה המפיצים בארץ מחליטים מה להוציא למסכים ומה לזרוק לפח, זו תהיה תגלית שתהיה ראויה לפרס ישראל.

"אווווו, איזה חמוד"

"האצ'יקו" הולך ככה: גור כלבים מתוק נשלח מיפן לאמריקה. בדרך, הכלוב שלו נפתח והכלב משתחרר והולך לאיבוד. ריצ'רד גיר הוא מרצה באוניברסיטה שמוצא את הגור בתחנת הרכבת ומיד מתאהב בו. אבל אשתו (ג'ואן אלן) לא מוכנה לגדל חיות מחמד בבית, אז הוא מסתיר אותו ממנה כמו מאהבת ומבטיח לה שהוא ימצא לו בית מאמץ.

לא סתם ירייה באוויר. מתוך הסרט "האצ'יקו"

בינתיים הוא משחק עם הכלב, מנסה לאלף אותו ומנסה לברר מאיפה הוא הגיע ומאיזה זן הוא. הוא נותן לו שם, האצ'יקו, ואשתו בהדרגה מתחילה להתרגל לעובדה שיש להם כלבלב בבית. האלסטרום מטיס את המטוס הזה על טייס אוטומטי ובשלט רחוק.

בכל פעם שהוא רוצה שנעשה "אווווו, איזה חמוד", הוא חותך אל הכלב. הוא עובר לצילום בעדשה רחבה בשחור־לבן כדי להראות לנו את נקודת התצפית של הכלב, בשעה שהוא מלקק לאדוניו המאמצים את כפות הרגליים. ובגלל שגיר (שגם הפיק) שם, אנחנו מנסים לסמפט אותו ולצפות שבדקה ה־17 אמור לקרות משהו.

טוב, אז אולי באזור הדקה ה־35, במקום שבו המערכה הראשונה אמורה להסתיים, אולי שם יקרה משהו שיתניע את הסיפור? לא, גיר ממשיך לשחק עם הכלבלב. רק כעבור שעה של סרט קורה משהו. ו־25 דקות אחר כך הוא מסתיים. אם השם או הסיפור נשמעים לכם מוכרים, זה כי "האצ'יקו" הוא רימייק לסרט יפני באותו שם מ־1987.

האגדה על הכלב האצ'יקו די מוכרת ביפן: בתחנת הרכבת שאבויה מוצב פסל ברונזה של כלב הממתין לאדונו. הסרט מספר את סיפורו: בשנות ה־20 של המאה ה־20, היה הכלב האצ'יקו מגיע יום יום לתחנת הרכבת לחכות לאדוניו, למרות שהוא כבר הלך לעולמו. כך הוא עשה במשך תשע שנים, עד שמת בעצמו ב־1935.

איכשהו הרעיון להעביר סרט שלא קורה בו כלום לאמריקה הוא סוג של שטות. בעיקר כי "האצ'יקו" האמריקאי הוא סרט חף מפיוט או מכל תחושה של ריאליזם או התבוננות בחיים האמיתיים. מסוג הסרטים שמצגת פאוור פוינט במייל היתה מעבירה יותר טוב את רעיונותיה, שבסופו של דבר בסך הכל רוצים לספר לנו שכלבים הם חיות נורא נאמנות לבעליהם. וואו. עמוק.