עולה על הגל

למקום הראשון שגלשתי בו קוראים היקדואה. זה מרכז תיירותי שמבוסס כמעט לגמרי על העובדה שיש בו תנאי גלישה מושלמים: בקילומטר אחד של חוף אתה יכול לגלוש על גלים שנשברים על חול רך, על ריף רדוד או על ריף עמוק, עם או בלי אלמוגים וקיפודים.

בתחילת השתלמות הגלישה שלי הקפדתי לחכות לגלים רחוק מגולשים אחרים, כדי לא לחטוף את הגלשנים שלהם בראש, וללכת רק על גלים שנשברים לשמאל - הצד החזק שלי. את הבודדים שתפסתי לקחתי כמעט עד החוף, נהנה מכוח הדחיפה המטורף של האוקיינוס. ידעתי שזה יהיה שונה לגמרי מהים התיכון, אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותי לעוצמות של הכחול הבאמת גדול. שורות־שורות של סוול מסודר וקצוב הופיעו מהאופק בלי הפסקה, ונשברו בדיוק באותו מקום בשצף אדיר. כל כך אדיר שנפילה אחת גילגלה אותי על הסלעים, ורק במזל לא נגמרה בדם. ביומיים הבאים התרחקתי מהריף, וניסיתי לתפוס גלים שנשברו מעל הקרקעית החולית שקרובה לחוף.

הדבר היחיד שתפסתי בפועל היה חול באוזניים: האוקיינוס שלח לחוף גלים סגורים, כאלה שאמנם נשברים תוך שפיכת מפלי מים צינוריים, אבל מאפשרים גלישה רק אם אתה בגודל ובמשקל של אוגר.

אל המיין פוינט, המקום שבו נשבר הגל הטוב ביותר בהיקדואה, לא העזתי אפילו לחתור: לגל הזה תמיד אורבת כמות מטורפת של גולשים, שמצוידים לא רק בגלשנים שיכולים להכאיב לראש שלך אלא גם במיומנות שיכולה לקרוע את הלב שלך. יש שם גולשים מכל העולם, אבל המקומיים הם השולטים. אין מה לעשות, החארות האלה גולשים בדיוק כמו שהיית מצפה מאנשים ממוזלים שנולדו לתוך גן עדן של גלים. וחוץ מזה, האגדות מספרות שהגולשים בהיקדואה - בדגש על אלה שחיים, עובדים וגולשים בסביבת "ההוסטל של ממבו" - שונאים ישראלים. אפילו המליצו לי להיערך מבעוד מועד לקטטות המוניות במים ועל החוף.

אחרי יומיים בהיקדואה ניגשתי אל הממבו הזה כדי לברר אם יש אמת באגדות. הוא הסביר לי שזה לא עניין גורף, ושלו עצמו יש חברים ישראלים שהוא אוהב כמו אחים. זה פשוט בגלל שמדי פעם נוחתים בחוף כמה בבונים שלא יודעים לתת כבוד: במחיר כרטיס טיסה לסרי לנקה, הם חושבים שהם קנו לעצמם גם את כל האוקיינוס. אין גולש שלא מכיר את הטיפוסים האלה, עם ובלי קשר למדינת המוצא שלהם: אלה בדיוק החבר'ה שדופקים מכות או מפנצ'רים צמיגים למכוניות של גולשים זרים שנוחתים אצלם בספוט.

"נזכרתי שאני לא גולש" (צילומים: אימג' בנק/ GettyImages)

על הגלים יש חוקי תנועה בינלאומיים מאוד ברורים. ההצדקה הקיומית העיקרית שלהם היא מניעת התנגשויות בין גולש אחד לגלשן של אחר, כשהחוק הבסיסי אומר ככה: גל שנתפס על ידי גולש שייך רק לו. שאר הגולשים אמורים לעשות הכל כדי לתת לו זכות קדימה. מהצד השני של המטבע, מי שגולש על גל של מישהו אחר, דמו בראשו תרתי משמע. ומה לעשות שיש ישראלים שמתנהגים במים בדיוק כמו על הכביש.

לגולש הישראלי יצא שם של מניאק שחותך, לא מאותת, לא נותן זכות קדימה ולא דופק חשבון. רק כדי להדגים עד כמה רע המוניטין שלנו, במזרח סרי לנקה יש ספוט גלישה שנקרא Gaza strip. רצועת עזה. הוא נקרא ככה פשוט מפני שגולשים ישראלים לא גולשים בו אף פעם. מהבחינה הזאת, אולי אפשר להתנחם בכך ש"רצועת עזה" זה יותר מרומז מ"המקום ההוא בלי החארות מישראל".

אחרי כמה ימים בהיקדואה החלטתי שהגיע הזמן לכבוש גם גלים אחרים. זה התחיל מהגל של מיריסה - זה שפתח איתי חשבון שאני מבטיח לסגור ביום מן הימים - והמשיך לכפר קטן שנקרא מידיגמה, שבו יש גסטהאוס שכל תושביו הם גולשי גלים. "המקום של רם" אולי נשמע כמו אכסניה שהקים ישראלי, משהו בנוסח "הבית של יפתח" בבוגוטה, אבל זה ממש לא הסיפור: השם המלא של הרוח החיה מאחורי המקום, אם בכלל אפשר להגדיר סרי לנקי כחוש ומזדקן כרוח חיה, קוראים רמיאדווה גונסקרה או בקיצור רם. המקום שלו יושב על רצועת חוף מול גל רצחני שנקרא "הגל של רם", ונשבר גם לימין וגם לשמאל

 מעל סלעים חדים כסכין. זה אולי גם ההסבר לכך שרם אף פעם לא גולש; כל הספורט הזה נראה לו מסוכן מדי.

בתנאים אופטימליים נוצר בגל של רם צינור קצר לימין שעוטף אותך באותה חופת מים מפורסמת, וכדי לתפוס את זה בזמן הוקמה מולו סככה ענקית שהיא לב ליבו של הגסטהאוס; במהלך היום צופים ממנה הגולשים אל הים, מחטאים פצעים, קוראים מגזינים ומחליפים סיפורי גבורה. שם הם גם אוכלים את ארוחת הערב המשותפת, שכוללת מזנון של אורז בקארי בשיטת אכול כפי יכולתך.

למתחילים כמוני, שלא מעוניינים להקריב את הרגליים או את הגלשן על מזבח הריף, יש עוד ספוט שצמוד לגסטהאוס - ה"לייזי לפט", גל שנשבר מעל שונית עמוקה ובטוחה, ושנחשב לשבירה השמאלית הכי מתונה והכי נעימה שאפשר למצוא בסרי לנקה. והגם שאני לא יודע לגבי ההכי, על המתונה והנעימה אני בטח יכול להתחייב. 

באחת מארוחות הערב נקלעתי לשיחה עם כריס, בריטי עם ותק של 20 שנה על הגלים שעושה חודשיים מכל שנה בסרי לנקה. מבחינתו אין מקום אחר. הוא היה באוסטרליה, בקוסטה ריקה, בצרפת ובספרד ובמרוקו, אבל בסוף הוא תמיד חוזר למקום של רם. בשנים האחרונות הוא עבר שני ניתוחים להחלפת מפרק אגן, מה שלא מפריע לו ליהנות מגלישה, אבל הפך את העניין למאתגר קצת יותר: הוא נאלץ ללמוד לשלוט בגלשן־ברכיים מיוחד. ומה אני אגיד לכם, אתם צריכים לראות את הביצועים שהוא סוחט מהקרש הזה.

כריס סיפר לי שבשנה הבאה הוא מתכוון להגיע לסרי לנקה עם הנכד שלו, ואני התפתיתי לשאול בן כמה הוא. 59, הוא אמר ואני חישבתי שמדובר באיש שהתחיל לגלוש בעקבות משבר גיל 40. כאילו כדי לחסוך לי את השאלה הבאה, אחר כך הוא הוסיף שהוא לא רואה סיבה להפסיק עם הגלים בעשור הקרוב.

"שיואו, איך אני אוהב לגהץ בים" 

יום אחד שמעתי טוקטוק בולם מאחורי, ומישהו שמדבר במבטא מוכר. איי וונט טו סי דה סי, הוא אמר בקול רם. יכולתי לדעת שהוא ישראלי בלי להסתובב אליו, אבל הסתובבתי. הוא נעמד מול הים, הכריז שזה יום בלי גלים וקילל את האמא של הטוקטוקן שסחב אותו לחור הזה בשביל כלום. בלי להגיד שלום הוא עלה בחזרה לטוקטוק, חיכה שהבנזונה יעמיס בחזרה את הגלשן על הגג, ונעלם.

דקה מאוחר יותר נתן הים סדרת גלים מטורפת שהשאירה אותי פעור פה, ושיגרה את כל יושבי הסככה אל התופת. מוסר השכל סרי לנקי 1#: מי שאין לו סבלנות לחכות לגלים, שלא יגלוש.

מי שלא גולש יכול לצאת על סירה ללב ים כדי לראות את היונקים הגדולים ביותר שחיו אי פעם על כדור הארץ: לווייתנים כחולים. אבל איך אמר הסטנדאפיסט ג'ים גאפיגן? במקום "לראות לווייתנים" היה צריך לקרוא לזה "לשוט בסירה".

כן, די קשה למצוא לווייתנים. האוקיינוס הוא כמעט אינסופי, ולמרות שלווייתן באורך של פול־טריילר זה לא בדיוק מחט, לאתר אחד זה די קריעת תחת. אבל לי היה מזל. כעבור שעתיים של טלטולים בסירה מהירה דרומה מחופי האי זיהה אחד הימאים המקומיים את הנשיפה - רסס המים שהלווייתן פולט אחרי צלילה ארוכה. חצי דקה של פול־גז והיינו מולם, אמא וגור לווייתנים שאספו אוויר לפני הצלילה הבאה.

בארבע השעות הבאות ראיתי יותר מעשרה לווייתנים כחולים, וכל הזמן רצו לי בראש סרטי הטבע האלה שמסבירים שהלשון שלהם היא בגודל של פיל, הלב בגודל של מכונית, וחלק מכלי הדם כל כך רחבים שאדם יכול לשחות בתוכם. הגראנד פינאלה היה זכר ענק שנשף את תכולת ריאותיו שלושה מטרים מאחורי הסירה, והמשיך לשחות על פני המים מאיתנו והלאה.

מוסר השכל סרי לנקי 2#: אל תאמינו לכל דבר שאומרים סטנדאפיסטים. 

"אני נראה שמן?"

יאניק הוא מדריך ובעל חנות גלישה שהגיע מצרפת לסרי לנקה בזמן הצונאמי, נשאר כדי לעזור בשיקום ולא עזב מאז. החנות שלו נמצאת במרחק הליכה מ"המקום של רם", ואני ביקשתי ממנו להמליץ לי על ספוט מתון, אולי שבירת חוף - כלומר גל שנשבר על חול ולא קורע אותך אם אתה נופל ממנו. הצרפתי שלח אותי אל ווליגמה, המפרץ הגדול ביותר באזור.

עשר דקות על הטוקטוק, עוד כמה דקות של מתיחות שרירים ולמידה של הגלים, והייתי מוכן ומזומן לקיים היכרות מעמיקה עם גל חדש. ואם הגלים של היקדואה פתחו לי את התיאבון והגלים של מיריסה פתחו איתי חשבון, אז הגלים של ווליגמה פתחו לי את הראש.

לפני שהגעתי למפרץ המופלא הזה, הייתי מסיים סשן של שעתיים עם ארבעה או חמישה גלים מוצלחים מתחת לרגליים. שאר הזמן היה הולך בניסיונות על פארש או בנפילות על אמת, וגם כשהייתי מצליח סופסוף לעמוד, עיקר תשומת הלב שלי היה נתון להישארות על הגלשן. לרגע לא תכננתי מה אעשה אם בטעות לא אפול. ואולי בגלל כל האמור לעיל, את קומץ הגלים שתפסתי הייתי סוחט עד טיפת האנרגיה האחרונה. לוקח אותם כמעט עד החוף - בהתחלה בעמידה ואז על הבטן - כשאני שומר על המהירות באמצעות כמה חתירות ויורד מהגלשן אל מים בגובה הקרסול. והבעיה עם המדיניות הזאת היא שאחרי כל הגעה לחוף צריך לעשות את כל הדרך בחזרה אל הליין־אפ, וזה לא קל.

זוכרים את הסערה שמפעילה לחץ על הים באיזה מקום רחוק ויוצרת גלי סוול שנעים למרחקים עצומים עד שהם נשברים על החוף? אז כדי לחזור לליין־אפ אתה צריך לנוע נגד הכיוון הטבעי של כל האנרגיה הזאת. ונכון, יש כל מיני טכניקות שמייעלות את הדרך חזרה. על גלשנים קצרים, כמו אלה שחביבים על רוב העולם הנאור, נהוג למשל להשתמש ב"דאק דייב" - צלילת ברווז אל מתחת לגל תוך הפעלת מניפולציה על הגלשן שמטביעה אותו לרגע וגורמת לו לצוף קדימה ולמעלה ברגע הבא. אבל גם כשאתה מתברווז כהלכה, העסק הזה של החזרה לליין־אפ הוא חתיכת עבודה.

באותו סשן בווליגמה, על הגלשן ששכרתי מיאניק, הבנתי שעדיף לחסוך באנרגיה. פשוט לוותר על השלב האיטי והמקציף של הגל, ולהישאר קרוב לאזור השבירה. הזכרתי לעצמי שכדי להרוויח כמה שיותר זמן־גל בלי לרדת יותר מדי לכיוון החוף, צריך לתפוס היטב את הפינה. בתכלס זה אומר לוותר קצת על המהירות הממכרת של הירידה לטובת יותר גלים שאפשר לתפוס, ויותר פעולות שאפשר להשחיל בכל גל.

התובנה הבאה היתה שאם אתה כבר נוטש גל ביוזמתך, עדיף לקשט את הנטישה באיזשהו תמרון ולא סתם לקפוץ מהגלשן למים. בהתחלה הייתי שותל את הרגל האחורית על הגלשן, נשען אחורה, מניף את החרטום ומטיס אותו לשמיים. אחרי שמיציתי את התעלול הדבילי הזה, התחלתי לעבוד על סיבוב הגלשן: כל נטישה מכוונת לוותה במבט לאחור ובסיבוב בן 180 מעלות עם כל הגוף. מהר מאוד גיליתי שאם עושים את זה בשילוב מאוזן של עוצמה ועדינות, הגלשן מצטרף לסיבוב ומפנה את האף לגלים ואת הזנב לכיוון החוף, מוכן לעלייה בחזרה.

כשיצאתי מהמים כבר היה חושך מוחלט. למקום של רם חזרתי זורח כמו גחלילית, מפוצץ באנרגיות, דלוק. אני לא מתיימר לחשוב שבאותו יום הבנתי את הגלישה, אבל נדמה לי שבווליגמה התחלתי להבין את הגלישה שלי.

מתחת לסככה במקום של רם שמעתי גדולות ונצורות על ספוט גלישה בשם קבלנה. נהג הטוקטוק לא התייחס ברצינות לתוכניות שלי לגלוש שם; כבר בדרך מווליגמה הוא הפנה את תשומת ליבי לגשם, למשבי הרוח הלא קבועים ולים הנמוך והמבולגן שהרוח בחשה לאורך כל היום. הוא עצר מול מלון קבלנה, הצביע על השביל שעוקף את הלובי לכיוון הים, והבטיח לי שתוך רבע שעה אבין לבד שאין סיכוי לגלוש במזג אוויר כזה. עד אז הוא יחכה לי בטוקטוק כדי לקחת אותי בחזרה, הוא אמר, ולא שכח להבטיח שיעשה לי מחיר טוב אם אעשה איתו את המסע חזור.

בדיוק כשהתיישבתי על גרם המדרגות שיורד מהמדשאה של המלון אל הים, הגשם הפך לטפטוף. זה היה סימן חיובי. בעומק הים יכולתי לראות את הטיפות, מוארות בקרני שמש אלכסוניות של אחר צהריים מאוחרים. זה היה יום מהסוג שצלמי

איי סיישל שקיעה אי מאהה חוף בו ואלון (צילום: איי פי)

 גלישה אוהבים, יום לתמונת שער. השמיים שמעל עדיין היו אפורים, במרחק קיבל הים גוונים של זהב וטקסטורה של כספית, ועל הרקע הזה היה לגלים צבע ירוק וצלול כמו של בקבוק היינקן. כמה מאות מטרים מולי הזדקר מהמים סלע אפור ולפניו התרוממו גלים שמנמנים; כבר במבט ראשון היה ברור שזה הספוט.

כשהתנאים אידיאליים, הגל של קבלנה - בדיוק כמו המיין פוינט של היקדואה, אגב - הוא מה שנקרא A-frame, גוש מים בשרני בצורת האות A שנשבר לשני הכיוונים ומאפשר לשני גולשים לתפוס אותו במקביל. זוכרים את רוברט דובאל מתלהב מהגלים על אותו חוף מופצץ ב"אפוקליפסה עכשיו"? אז זה בדיוק מה שמדליק אותו שם. ולמרות שבאותו אחר צהריים היו תנאים לא אידיאליים בכלל, החלטתי לחכות ולקוות.

שני גולשים התחילו לחתור לכיוון הסלע האפור, ולפי הנתיב שלהם למדתי איך עוקפים את הריף. בסופו של דבר הם התחילו לבצע את זממם בגלים, כאילו כדי להאיץ בי להיכנס. תוך שתי דקות הייתי עשרה מטרים הצידה מהליין־אפ, מקום שבו אפשר לראות את הפרופיל של הגל תוך שמירה על מרחק בטוח מהשבירה. ותשמעו, זה היה גל מהחלומות. קיר של מים שהרים באיטיות ראש רחב עם בלורית קצף, שמצידה התבדרה לאחור ברוח יציבה מכיוון החוף.

ההתקפות הגיעו אחת לחמש דקות, כל גל מציע שילוב מהפנט של עוצמה ועדינות. מהמקום שבו ישבתי יכולתי לראות בדיוק מה עושים שני הגולשים האחרים, ובמשך משהו כמו 20 דקות קיבלתי תצוגת תכלית של יכולות גלישה וירטואוזיות. המבוגר מבין השניים העדיף את הכתף השמאלית והארוכה של הגל; לצעיר הספיקה הימנית, הקצרה. המבוגר לקח את הגלים שלו בקווים ארוכים ועגולים, משייט מעלה־מטה בין הקיר לבין פני הים; הצעיר התפרע על הגל. ירד, עלה, הסתובב, ריחף, השפריץ, מיצה את כל המניפולציות שאפשר לעשות על כוח המשיכה באמצעות פרץ של אנרגיה טהורה וחתיכת פלסטיק.

הגולש הצעיר עלה בחזרה לאזור השיגור אחרי שסיים לפרק לחלקיקים עוד גל אומלל, ושאל במבטא אוסטרלי למה אני לא מצטרף לחינגה. אני לא בטוח שרמת הגלישה שלי מספיקה בשביל להתמודד עם גל כזה, עניתי. מאחורי המשפט הצנוע הזה עמד פחד טהור שחילחל בי עמוק יותר ככל שנקפו הדקות לצד הגל בקבלנה: הרי רק יום קודם לכן הצלחתי להשחיז קצת את יכולות השליטה שלי בגלשן, ואת זה עשיתי בסביבה סלחנית ורכה כמו שרק שבירת חוף יכולה לייצר. הענק הירוק שהתגלגל לי עכשיו מול העיניים היה כבר גל של גדולים - לא משהו ענק, אבל עם פוטנציאל ברוטאלי במקרה של התעופפות. בעיקר חששתי מהריף שממתין מתחת לקצף. לא ידעתי כמה הוא עמוק או כמה משוננים הסלעים שלו, וכבר ראיתי גולשים יוצאים מפגישה כזאת כשחלקי גופות של קיפודי ים מושתלים להם באזורים שונים בגוף.

זה הגל הכי טוב שהיה פה בשבועיים האחרונים, אמר האוסטרלי, ואנחנו לבד פה. אחר כך הוא הצביע על השמש, ששיגרה קרניים זהובות אחרונות מבין העננים שבמערב. היא לא תחכה לך, הוא הוסיף וחזר לחתור לעבר הליין־אפ. על הגב שלו, מעל קעקוע ענקי של גולגולת, התנוססו המילים You only live one life. קלישאה קלישאה, אבל באותו רגע הרגשתי שהיא קועקעה בדיו ירוק רק בשבילי. מסרון מכוח עליון.

חתרתי בעקבותיו. מהר מאוד ישבנו אני והאוסטרלי עם הפנים לים, מגלגלים את השיחה הרגילה של מאיפה אתה ואיזה כיף זה סרי לנקה. הגולש המבוגר סיים את הדרך הארוכה מלמטה, והצטרף לשיחה במבטא צרפתי. כמה דקות אחר כך הציץ מהים שבינינו לבין הסלע האפור ראש ענקי של צב ים ירוק, שנעלם מיד כשהאוסטרלי צעק שהנה ראש ענקי של צב ים ירוק. אחת לחמש דקות הפך הים שמתחתינו לאמפיתיאטרון ענק, משאיר אותי במרומי היציע המרכזי ושולח את האוסטרלי והצרפתי לעבר הבמה העשויה שצף־קצף לבן. שניהם המליצו לי פה אחד לשאוף שמאלה, אל הצד הארוך והיציב של הגל, והבטיחו לשחרר לי אותו אם אצליח להיכנס אליו בזמן. שתי התקפות ממרומי הליין־אפ הספיקו לי כדי להבין שהשד לא כל כך נורא. וחוץ מזה, הרי אתה חי רק פעם אחת והכל.

ואז הוא בא. הגל שלי. ראיתי אותו מציף את הסלע האפור ומתרומם לעברנו, שיפרתי מיקום לכיוון הנקודה הכי גבוהה שלו, סובבתי את הגלשן והתחלתי לחתור. ככל שהגל תפס יותר גובה, אני הגברתי מהירות. כבר הכנתי את עצמי למעבר מהיר משכיבה לעמידה ולדחיפה של הגלשן שמאלה כשכתם לבן הופיע בקצה השמאלי של שדה הראייה שלי. שיט, הקצף משמאלי. אני גולש ימינה.

את שלוש המילים האחרונות צעקתי לעבר האוסטרלי, שהיה משוכנע שאני לוקח את הצד השני. אני זוכר את המבט המופתע שלו ואת קצה הגלשן מופיע מהגל מול החזה שלי, ואז מתרחק לאחור במהירות. עכשיו הייתי פנים אל פנים עם הגל הגדול הראשון שלי, מחליף את השקט של הליין־אפ בשאגת המפל שרודפת מאחור.

דרך הראש עפו לי פקודות כמו "שמור על פרופיל נמוך", "רגליים חזקות" "תפוס פינה", כאלה, אבל אם אתם רוצים את האיך־זה־מרגיש, שאלה: חוויתם פעם תאונת דרכים? כי אם כן, אתם בטח מכירים את התחושה שהכל עובר בהילוך איטי. שהמוח מסוגל פתאום לקלוט ולעבד עשרות נתונים במקביל, ושכל עשירית שנייה נמתחת לכדי נצח. ככה הרגשתי על הגל שלי, רק שלהבדיל מכל התאונות שיש לי ברזומה, זה לא כאב בכלל.

וזהו, הגל שלי נגמר. נגמר והשאיר אותי מפוצץ באנרגיות שהספיקו בדיוק כדי לחטוף על הראש את שארית ההתקפה.

את הדרך בחזרה למעלה עשיתי עם עוד כמה גולשים שקלטו את היום הנדיר והצטרפו. לא הצלחתי לתפוס שוב את הגל של קבלנה באותו ערב - בכל פעם שחתרתי לעבר המפלצת היה מישהו אחר שהקדים אותי - אבל זה לא קילקל לי בשום אופן. יצאתי מהמים מואר, ולמחרת עברתי לגור במשך שבוע שלם מול הגל הזה. הגל הכי טוב שגלשתי עליו בחיים.

אתם יודעים מה מסובך בגלישת גלים? כלום, זה מה. כדי להתחיל סשן קייט־סרפינג למשל אתה צריך לפרוש את הקייט על החול, לקשור אותו למיתרים, לוודא שהם לא הסתבכו זה בזה, לנפח את צלעות העפיפון באמצעות משאבה ידנית, להציב אותו על החוף ככה שהרוח לא תעיף אותו לעזאזל, להיכנס לטרפז, לקשור, להדק את אבזם השחרור המהיר, להירתם לאפודת הצלה - ורק אז, אחרי דקות ארוכות של הרכבות ובדיקות והתשות, אפשר להניף את העפיפון ולהתחיל ללמוד איך גורמים לכל האופרציה הזאת לסחוב אותך במים באמצעות הרוח. ועוד לא דיברנו בכלל על כמה כל זה עולה.

גלישת גלים, לעומת זאת, היא הפשטות בהתגלמותה. אפס מינהלות, מינימום מחיר. רק אתה והגלשן ומה שמציע הים, בלי ניפוחי שכל. זה פשוט כמו ילד שמשחק בים עם חתיכת פלסטיק, כי זה בדיוק מה שזה. ונכון, אתם שומעים את כל זה מקוּק. מתחיל. ירוק. אבל רבאק, לפחות עם כל שנות הניסיון שנותן לך חודש בסרי לנקה.