שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מדינת השטעטל
    אחת המוטיבציות של הפרוייקט הציוני היתה מימוש הפנטזיה להפסקת היותנו מיעוט, השבוע למדנו שוב שזה לא עובד. ד"ר מיכה גודמן מציע לשוב אל השיח היהודי הישן - ממנו ברחה הציונות - להשלים עם חוסר הנורמליות ולהעניק לה משמעות

    השבוע למדנו שוב את מה שכבר ידענו מזמן: במלחמת התדמית, המנצח הוא לא מי שהורג יותר אלא מי שנהרג יותר. בפרשיית השבוע הצליחו הג'יהדיסטים להיפגע יותר מאיתנו - והם ניצחו. הם ידעו זאת מראש. היושבים באוניה, שיזמו, תכננו וניסו לבצע לינץ' בחיילי צה"ל שהשתלשלו מחבל המסוק, ידעו מראש שכתוצאה מההתנפלות על החיילים יאלצו החיילים להגן על נפשם ולפתוח עליהם באש. נראה שלזה בדיוק הם ציפו - להוציא אותנו מאיזון ולהעמיד את לוחמי השייטת במצב שבו, בלית ברירה, עליהם לפתוח באש. לא מדובר בלינץ' רגיל, שכן התכנון לא היה להתנפל ולהרוג. התכנון היה להתנפל ולהיהרג. השבוע פגשנו זן חדש של שאהיד: לא שאהיד שנהרג על מנת לרצוח את אזרחי ישראל, אלא שאהיד שנהרג על מנת לרצוח את התדמית של ישראל.

     

    השאהיד החדש מייצג תופעה חדשה. לאחר שנכשל האויב בנסיונו לשבור את הרוח הישראלית באמצעות גל של טרור מתאבדים, הוא איתר את נקודת החולשה האמיתית של ישראל - שחיקה הולכת וגוברת של הלגיטימציה שלה בעיני העולם המערבי. הגל החדש איננו מכוון אפוא כנגד הרוח הישראלית, אלא כנגד הליגיטימציה לקיומה של ישראל. המורל הישראלי ניצח את גל הטרור הקודם - האם הלגיטימציה הישראלית תשרוד את גל הטרור החדש?

     

    בימים אלו רווחת בישראל ביקורת על צה"ל ומפקדיו. מדוע לא זרקו רימוני גז? מדוע לא ירו כדורי גומי? ומדוע לא גררו את האוניה? ואמנם, קשה לבצע פשיטה בלב ים במדינה שבה כל האזרחים מומחים לפשיטות בלב ים, אך עם זאת צריך לשמוע את הביקורת שלא נאמרת בישראל: בצורה שחוצה כמעט לגמרי את כל המגזרים הציוניים, למעט בודדים, אין בישראל ביקורת מוסרית על פעולת צה"ל.

     

    בין ביקורת מבצעית למוסרית

    היפוכו של דבר - ברחבי העולם. כמעט כל העולם כולו, באופן שחוצה יבשות ועמים, סבור שישראל ביצעה פשעים חמורים. זהו הפער שבין השיח הפנימי לשיח העולמי: הביקורת שלנו היא מבצעית, הביקורת של העולם היא מוסרית.

     

    רוב הישראלים שצפו בלוחמי השייטת גולשים בחבל אל תוך האוניה היישר לידיהם של הפורעים הברבריים, זיהו ביניהם את אח שלהם, את החבר שלהם או את הבן שלהם. ישראלים רבים מביעים בימים אלו דווקא פליאה מוסרית מהאיפוק בהפעלת נשק חם כנגד המפגינים שהתנפלו עליהם. בעיני העולם, לעומת זאת, חיילי צה"ל חבשו מסכות ופשטו כפיראטים אלימים על מפגיני שלום וטבחו בהם. הפער בין האופן שבו אנו מבינים את הסיפור לאופן שבו העולם מדמיין אותו יוצר תסכול המנגן על רגישויות יהודיות עמוקות וישנות.

     

    אחת המוטיבציות הבסיסיות ביותר של הפרוייקט הציוני היתה מימוש הפנטזיה להפסקת היותנו מיעוט. "לא עוד 'עם לבדד ישכון'", הכריז יצחק רבין בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן. אלף ותשע מאות שנה חוו עצמם יהודים כמיעוט. לעיתים מיעוט נרדף, לעיתים מתחנף, אך לעולם לא הרוב שמתרפסים אליו.

     

    למיעוטים יש מצוקות רבות, ואלו, על כל צורתיהם, התנקזו לחווית הגלות של היהודים. המצוקה הבסיסית ביותר המאפיינת את חוויית המיעוט היא חווית היעדר נִראות. לחיות כמיעוט זה לחיות בחברה שבה הסיפור שלה הוא לא הסיפור שלך. אתה לא נראה, אתה לא מובן, אתה לא מצליח להשתייך לעולם שאתה עצמך חלק ממנו. הקמת המדינה היתה מימוש של בקשה לכונן נורמליזציה של החיים היהודיים. לכונן מדינה בה אנחנו הרוב. לכונן עולם בו הסיפור של החברה הוא הסיפור שלנו. לייצר יכולת להשתייך. להיות נראים.

     

    שוב במיעוט

    נראה שהחוויה המתסכלת שכולנו חווים מול הדיווחים באמצעי התקשורת בעולם והצהרות המדינאים השונים היא חווית בדידות מאוד בסיסית ועמוקה. אף אחד לא מבין אותנו, אף אחד לא באמת רואה אותנו; הסיפור של העולם הגדול, שאנחנו חלק ממנו, הוא לא הסיפור שלנו. במילים אחרות, לאחר 62
    שנות ריבונות גילינו השבוע שאנחנו שוב במיעוט. בגלות היינו במיעוט כקהילה בתוך מדינה זרה, והיום אנחנו במיעוט כמדינה בתוך המרחב הגלובלי. הציונות העתיקה את תודעת המיעוט מהקהילה - אל המדינה. השבוע שוב למדנו שאת חוויית הבדידות ואת תחושת המיעוט, לא הצליחה הציונות לסיים.

     

    העולם היהודי הישן, ממנו ברחה הציונות, לא חתר לסיים את הבדידות ואת חווית המיעוט. מאמציו הרעיוניים היו לתת לחוויה זו משמעות. בתלמוד הבבלי, בקבלה ובפילוסופיה היהודית ישנם דיונים רבים על המשמעות העמוקה של חיים כמיעוט. הציונות, ביקשה לעומת זאת להפסיק לחפש את הערך להיותנו מיעוט, ופשוט לסיים את עצם היותנו מיעוט. כיום אנו מוצאים עצמנו בדיסוננס קשה, התנערנו מהמסורת המעניקה ערך לחוויית הבדידות, אך לא הסרנו מעצמנו את הבדידות עצמה.

     

    עברנו מקהילה שבמיעוט למדינה שבמיעוט. ייתכן שציונות היום, איננה נורמליזציה, אלא השלמה עם חוסר הנורמליות. להפסיק להיאבק בהיסטוריה ולהתחיל לתת משמעות לאותה ההיסטוריה. שיח הישראלי יכול וצריך לעדכן את עצמו. לשוב אל השיח היהודי הישן ולשאול שאלה ציונית חדשה: מה משמעותו המוסרית של "עם לבדד ישכון"?  

     

    ד"ר מיכה גודמן הוא ראש מדרשת "עין פרת" וחוקר במכון הרטמן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים