"לאן נעלמו הערכים של תנועת הנוער?"

את המונולוג הזה שחרר בן העשר מיד עם כניסתו הביתה בתום יומו הראשון בצופים השנה. "צודק", אמרתי. "אם צועקים עליך בלי שעשית כלום - אל תלך".

"ואת יודעת מה מפתיע?" הוא סירב להעביר לניוטראל. "שהיא הייתה המדריכה של הבנות בשנה שעברה והיא הייתה אז כל כך נחמדה. מה קרה לה?"

"את יודעת כמה זה עולה?

ארבעים דקות אחרי שבן העשר פרק מעל ליבו את החוויה, הייתי בדרכי לאסיפת הורים בצופים. ישבנו כולנו, כארבעים הורים לילדים בכיתות ד'-ה' באולם גדול, מאובק וחסר מזגנים.

ראש השבט, רכז השבט, רכזת הדרכה ועוד שניים מהצוות הבכיר, עמדו בתושייה רבה באתגרים שתנאי האולם הציב בפניהם: מאוורר גדול ורועש במיוחד, רעש ילדים מבחוץ והורים מיוזעים חסרי שקט.

במשך 25 הדקות הראשונות הועברו לנו בעזרת מצגת מקרטעת פרטים שכבר הועברו לנו מספר ימים לפני, בפרוספקט הצופים: שהשנה נשלם 660 ש"ח דמי הרשמה, טיול פתיחת השנה לכיתות ד' יהיה לרמת הנדיב ויעלה לנו... טיול פסח יהיה יומיים ויעלה לנו... ועוד ועוד.

מיד אחרי, נעמד ראש השבט, איש נמרץ, סיפר על עבודות השיפוץ המתוכננות וביקש מהורים עם מקצועות רלוונטיים כמו אדריכלות, קבלנות וכו' לעזור. מישהי שאלה בתמימות אם לא מנסים לגייס תרומות. השאלה העלתה בחלק מההורים הוותיקים יותר גיחוך קל, שכן 'הקיוסק' שמופעל בשבט, מכירת כרטיסים להפנינג, ימי כיף ומופעים של חניכי השבט הם חלק מ'גיוס תרומות'. ואצלנו אפילו טרחו והגו 'סטארט אפ' - לא רק ההורים משלמים על הכרטיסים למופע, אלא אף החניכים המופיעים בו. "את יודעת כמה עולה להרים במה כזאת?" הסביר לי ראש השבט כשמחיתי. "כמה עולה להביא את כל הציוד הזה, שירותים ניידים, שמירה?"

"ומה עם ערכים?"

מקץ 25 דקות שהרגישו כמו כנס לקידום מכירת יחידות נופש והבהירו להורים שדמי ההרשמה הם רק תחילתה של ידידות כלכלית חד צדדית מופלאה, הרימה בשקט-בשקט, אחת האמהות את ידה וביקשה לשאול שאלה "אם אפשר, שאינה קשורה לנושא הכסף".

"כמובן", נענה הצוות הבכיר.

"ומה עם ערכים?" היא שאלה. בזמנה, כשהייתה חניכה בעצמה, היו. היום היא חייבת להודות שלפי מה שנראה בשטח, היא קצת מאוכזבת. רכזת המדריכים התנצלה ואמרה שהיא באמת הכינה מצגת בנושא, אבל מכיוון שלא נשאר זמן הם יכנסו עוד אסיפה בה יחלקו עם ההורים את ה'אני מאמין' שלהם. רק שמבלי לשים לב, הם חלקו אותו לאורך כל אותן 25 דקות אחרונות.

שאלתה של אותה אמא על 'ערכים', לא נבעה מאיזו צדקנות חינוכית, אלא מתוך מקרה מסוים. בשבוע שעבר, כשהגיעה לאסוף את בנה מפעולה, הבחינה בו ובחברו עומדים מחוץ למבנה הצופים וזורקים פחית שתיה ריקה על הגג. כשהיא שאלה את השניים מה הם עושים, הם מיהרו להגיד שזה באישור המדריך. כשהפנתה את אותה שאלה למדריך, הוא הרגיע אותה באומרו: "אה, אנחנו תמיד זורקים פחיות שתיה לגג ואחרי כמה זמן אנחנו עולים, אוספים אותן וממחזרים".

"או.קיי, עכשיו זה נשמע יותר טוב, אבל לא כדאי להסביר את זה לילדים?" תהתה האם. "כי אחרת זה נתפס בעיניהם כסתם מעשה קונדס". הבחור הביט בה, פתח עיניים ואמר: "וואלה, את צודקת".

עשייה חינוכית?

ותק הורי בן חמש שנים בצופים מבהיר לי בכל שנה מחדש, עם כל הכאב, שאפשר לערער בחיוניותה ומשמעותה של הפרה הקדושה הזו. חלילה לא לשחוט אותה, אבל לבחון מחדש את תפקידה.

רגע לפני שהטוקבקיסטים הצופיפניקים בנשמתם מתנפלים עלי, חשוב לי להבהיר את עמדתי: כמו הרבה הורים אחרים חיכיתי ליום בו בתי הבכורה תלבש את מדי החאקי עם הצעיף הצהוב ותצעד לצופים. באסוציאציה המיידית שלי (ומשיחות עם קולגות להורות, גם להם), צופים מאז ומתמיד היה בעינינו מקבילה לערכים, אהבת ארץ ישראל, תרומה לקהילה ועוד. כן, מן שכאלה.

אהבתי במיוחד את הרעיון שדמויות הקרובות יותר לגילם, ישפיעו על עיצובם כבני אדם, שכן רק עצם העובדה שנער או נערה בני 15 משקיעים מזמנם ומרצם וסוככים עליהם באמפאתיה של "אחים גדולים" זה כבר כשלעצמו, מודל לחיקוי מרענן ואפקטיבי עבור החניכים הטירונים שמביטים בהם בהערצה.

אבל התבדיתי. שנה אחרי שנה אני נוכחת לראות שגם אם קיימת איזו אג'נדה מבורכת, היא נשאבה אל תוך עולם תחרותי-כלכלי-השרדותי עם חוקים משלו, עולם בו נעים מדריכים חסרי אונים שכדרך נואשת לשמור על סמכותם מטילים עונשים קולקטיביים ובכך מפסידים גם את הילדים 'הטובים'.

מדריכים שבהיעדר תמיכה של הורים וסופרוויזר מקצועי, מעבירים פעולות שלמות ב"קחו כדור, שחקו 'דגלים'". מדריכים שבשעות הפנאי נשלחים לשווק באינטנסיביות להורים את הפעולות בתשלום של הצופים באמצעות שיחות טלפון והודעות אס.אם.אס מהנייד הפרטי שלהם.

ואולי כדאי שהתנועה שבתעודת הזהות שלה מצהירה ש"העשייה החינוכית בתנועת הצופים תמוקד על ערכי חברות ורעות, על 'נתינה' ומעורבות חברתית, טיפוח חיים קבוצתיים דמוקרטיים, גישה פלורליסטית, סובלנית" - תעשה בדק בית בו תברר עד כמה הערכים עליהם היא נשענת עדיין קיימים.

ולמה מנהלי שני בתי ספר תיכוניים בשתי שכונות סמוכות מיהרו להוציא הוראה האוסרת על תלמידים לבוא בצבעי הבית של שני השבטים כדי למנוע אפשרות לסיטואציות אלימות? "אני כבר מזמן לא בונה על הערכים של הצופים", אמר לי אבא אחד. "אבל חשוב לי שהילד שלי ילך בשביל הקטע החברתי". לי אין מושג איך מפרידים בין השניים.