רכבת המוות

מיכל כתבה - אלבום (צילום: באדיבות מיכל דניאל)

הסיפור כולו התעורר לחיים בעקבות כוונתה של SNCF להשתתף במכרזים להקמת רכבת מהירה בפלורידה ובקליפורניה, פרויקטים בעלות של מיליארדי דולרים שהחברה הצרפתית, שכבר זכתה במכרז להפעלת רכבת מהירה במדינת וירג'יניה, מייחלת לקבל. על הפרויקט הודיע לאחרונה הנשיא ברק אובאמה בביקורו בפלורידה, שם הצהיר שהמימשל יתמוך בפרויקט הרכבת המהירה בסכום של 1.25 מילארד דולר. התחלת בניית הפרויקט בפלורידה, שעלותו מוערכת ב-2.3 מיליארד דולר, מיועדת לשנת 2012. על פי התוכנית, הרכבת המהירה תיסע מאורלנדו לנמל התעופה הבינלאומי בטמפה, עם עצירות במרכז הירידים שבמחוז אורנג', בדיסניוורלד ובבלקלנד. בין שלושים החברות המתחרות על המכרז ישנן גם חברות אמריקאיות, חברות מסין, יפן, ספרד, קנדה, גרמניה, איטליה ודרום קוריאה. עלות הפרויקט בקליפורניה מוערכת ב-4.5 מילארד דולר, שם על פי החוק מחויבת חברת רכבות המשתתפת במכרז לגלות באם הובילה קורבנות בזמן השואה.

ניצולי השואה, שהם או יקירהם הובלו בשיירת הרכבות של SNCF, דורשים שחברת הרכבות הצרפתית תתנצל בפניהם על מעשיה בשואה, תפתח את הארכיונים שלה לציבור ותפצה את הניצולים ששרדו ואת משפחות הקורבנות שנרצחו. הניצולים ועורכי דינם אינם מקבלים את ההודעה היבשה והלקונית שמסרה החברה לעיתונות, ובה ציינה שהיא מביעה עצב וחרטה על התוצאות שנגרמו מהמעשים שלה. ההתנצלות, שהגיעה 65 שנה אחרי המעשים, משוכנעים חברי קבוצת המאבק, פורסמה רק בשל רצונה של SNCF לזכות במכרז והחוק שעבר בקליפורניה בעקבות מאבק הפעילים. את תחושת הניצולים ביטא גם מאמר מערכת שפרסם "לוס אנג'לס טיימס" ב-20 בנובמבר 2010, בו צויין עד כמה מטרידה המחשבה שההתנצלות לא באה, ככל הנראה, בשל תחושת חרטה, אלא בשל רצונה של החברה לזכות במכרזים בפלורידה ובקליפורניה. מאמר המערכת מכיר בעובדה שהחברה נקטה בצעד משמעותי כשהודתה שהובילה יהודים ואחרים למחנות הריכוז, "אבל יתכן שיש עוד מה לגלות", חשבו ב"לוס אנג'לס טיימס". במאמר המערכת ממליץ העיתון לראשי SNCF לקיים קשר הדוק יותר עם משפחות הניצולים אם הם רוצים להשתתף במכרז, ולנסות לשכנע אותם שהחרטה אמיתית. בינתיים, ההמלצות של מאמר המערכת נשארות על הנייר, כשהמצב נותר ללא שינוי והניצולים ממשיכים במאבק. לאחר סדרה של כשלונות בזירה המשפטית, בשל חסינות החברה, פנו עורכי הדין וחברי הקבוצה להקמת לובי לעמדתם והם מנסים לשכנע חברי סנאט וקונגרס לתמוך בקבלת חוק יחודי שיחוקק במטרה לאפשר לניצולים לתבוע את SNCF.

עדויות הניצולים

על הגילויים עליהם לא מדברים ב-SNCF הייתה לקהל ניו-יורקי הזדמנות ללמוד החודש, בפסטיבל הסרטים היהודי של המוזיאון היהודי וחברת הסרטים של לינקולן סנטר, כשהוקרנה הפרימיירה הניו-יורקית לסרט Round Up, דרמה צרפתית של הבימאית רוזלין בוש. הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, מגולל את סיפור גירושם של יהודי צרפת בתקופת הכיבוש הנאצי ומתמקד בילד ג'וזף וייסמן, בן 11, שבבוקר 6 ביולי 1942 נאלץ ללכת לבית הספר שלו בפריז כשהוא עונד טלאי צהוב. באותו חודש נשלחו בני משפחתו ודיירי הבניין בו גר, יחד עם עוד 13,000 יהודים, אל מחנות הריכוז. בתחילה נשלחו ההורים אל "מחנות עבודה" במזרח. כעבור זמן קצר הודיעו השלטונות שקיבלו הוראה מהגרמנים לשלוח את הילדים להתאחד עם ההורים, אבל ג'וזף וחברו פאבל, ששמעו את האמת על תוכניות הגרמנים, מצליחים להימלט. הסרט, שהוקרן גם בפסטיבל הסרטים בירושלים, גרם להרבה הדים בצרפת ויצר סערת רגשות בציבור הצרפתי.

ביום שני, 24 בינואר, הוקרן בפסטיבל היהודי בניו-יורק הסרט "שיירה של בושה", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי הצרפתי רפאל דלפארד. בסרטו, עדים מספרים איך עובדי SNCF דחפו יהודים לקרונות, איך סרבו לאפשר להגיש להם מים כדי לא לעכב את לוח הזמנים, איך ריכזו את המזוודות שלהם, שמעולם לא הגיעו אחריהם, בשלושה קרונות נפרדים ואת האנשים בקרון אחד. העדויות מביאות סיפורים על צעקות ובכי, דם על הכביש, על אנשים שנדחפו לקרונות כמו חיות. דלפארד עוקב אחרי חברי הנהלת חברת הרכבת, שהמשיכו בעבודתם כרגיל וניהלו יחסים טובים עם הכובשים הנאצים. העדים שמופיעים בסרט מספרים על הגיהנום שעברו כשעמדו דחוסים בקרונות שחלונותיהם כוסו, נואשים לנשום אוויר. דלפארד, שהגיע לנושא בעקבות סרט קודם עליו עבד, בו חקר את הסיפורים על ילדים שהוסתרו בזמן השואה, הצליח להשיג חומרים מאחד הארכיונים הסגורים ובסרט הוא מספק עובדות ששופכות אור על הסיפור. אחת מאלו היא העובדה שבתקופת הכיבוש נשלחו 60,000 חיילים ואזרחים גרמנים לשטר 40 מיליון צרפתים, או העובדה שרק נהג רכבת צרפתי אחד סירב לנהוג ברכבות המוות הללו.

רכבות המוות לא נשכחו. המאבק נמשך (צילום: מיכל דניאל)

ג'ימי סטיוארט (89), טייס בריטי שמטוסו הופל בקיץ 1944, היה על אחד הקרונות של SNCF. סטיוארט, כיום סב לשבעה המתגורר בטורונטו, מאז שנות החמישים, תורם את עדותו למאבק מול החברה. בשיחה טלפונית סיפר סטיוארט, שנשלח למחנה עם עוד שבויי מלחמה ושוחרר על ידי הרוסים, על חמשת הימים המסויטים של הנסיעה ברכבת מפריז למחנה הריכוז בוכנוואלד. סטיוארט אינו שוכח את הנסיעה באוטובוס שעשה לתחנת הרכבת בליווי שומרים חמושים במכונות יריה. "היינו 2100 גברים ו-400 נשים", סיפר, "זה היה באוגוסט החם. כולנו עמדנו דחוקים בתוך הקרון, מחפשים אוויר. השומרים הצעידו אותנו בברוטליות לקרונות. עד היום אני רואה את האנשים שעמדו בתור לשימוש בשירותים במתקן שהוצב באמצע הקרון".

ליאו ברתולז (89), המתגורר בבלטימור ופעיל אף הוא במאבק, היה במשלוח של 1,000 יהודים שנשלחו מפריז לאושוויץ. הוא הצליח להימלט מהרכבת עם חברו לאחר ששברו את הסורגים. ברתולז, שפרסם ספר על מה שעבר, אומר שהניצולים מחפשים צדק ורוצים לראות אותו מתרחש בעודם בחיים. ברתולז מזכיר שראשי חברת SNCF קיבלו תשלום מהגרמנים עבור השירות. ”הם עשו את זה בשביל כסף”, הוא אומר בבטחה.

סיפורה של רוזיטה

מתילדה פרנד הייתה עדת ראיה לרכבת שיצאה מליון לבווכנוואלד כשהגיעה לתחנה כדי לחפש את בעלה שנעצר ונעלם. כעת היא תובעת את חברת הרכבת הצרפתית על הרכוש שנלקח מהיהודים ברכבות. במהלך השנים גילתה שבעלה נרצח על ידי הנאצים במחנה אחר אליו נשלח, חמישה ימים לפני שהמחנה שוחרר בדי כוחות בעלות הברית.

רוזיטה גולדסטיין (72), סבתא לחמישה המתגוררת בבוקה ראטון, פלורידה, היא אחת מ-650 בני משפחות ניצולי שיירת הרכבות של SNCF, שרובם חיים היום בארצות הברית, צרפת וישראל. גולדסטיין, שאביה גורש מצרפת ונשלח ברכבת של החברה לאושוויץ ומצא את מותו במחנה אחר אליו הועבר, היא ממובילי המאבק בחברת הרכבת. מאז שהתגייסה למאבק היא הופיעה באין ספור ראיונות בטלוויזיה, כשאת הסיפור שלה היא מספרת גם לתלמידי בתי הספר בהם היא מתארחת. בשביל גולדסטיין, שעד היום נושאת עמה זיכרון מכאיב של ילדה שהוסתרה בגיל שלוש אצל משפחה לא יהודית, של אבא שהפסיק יום אחד לבוא לבקר אותה, המאבק הוא בבחינת שליחות. "יש סיבה שנשארתי בחיים, אני כאן כי יש לי עבודה לעשות", אמרה השבוע.

לפני כחודש, כשהסרט Round Up הוקרן בג'יי.סי.סי של פאלם ביץ' בנוכחות שגריר צרפת, הוזמנה גולדסטיין לשאת דברים בסיום ההקרנה. "היו שם כ-400 איש", סיפרה, "למרות שידעתי מה קרה, היה לי קשה מאוד לצפות בסרט. לפני שעליתי לדבר, המארגנת של האירוע אמרה לי ששגריר צרפת נמצא במקום וביקשה שלא אכניס פוליטיקה לנאום שלי. רציתי לעזוב, אבל חברה שיכנעה אותי להשאר ולדבר. חלק גדול מהדברים שלי הפנתי לשגריר צרפת. סיפרתי שנאמר לי לא להכניס פוליטיקה לנאום, אבל אני אזרחית אמריקאית ואני זכאית לחופש הדיבור. אמרתי שאגיד כל דבר שנראה לי. סיפרתי ש-SNCF קיבלה תשלום לפי 1 ראש ל-1 ק”מ. אחרי הנאום, השגריר הצרפתי לחץ לי את היד והעוזר שלו אמר לי שהוא מבין איך מה מרגישה".

גולדסטיין הייתה ילדה בת שלוש כשאבא שלה נלקח למחנה עבודה מחוץ לפריס, שם הוטל עליו לחטוב עצים ביער. הוריה, שהיגרו לצרפת מפולין בשנת 1935, נישאו בשנת 1937 והפכו לאזרחים צרפתים. היא עצמה נולדה בצרפת ואת שנותיה הראשונות עברה בפריז. "בשנת 1943", היא מספרת, "אבא שלי כבר הבין מה עומד לקרות. כשהוא פגש חוואי צרפתי בעיר וולנדרי הוא ביקש ממנו שישמור על הילדה הקטנה שלו. כך החביאו אותי בחווה. אמא נשארה בפריס, אבל אבא, שהיה במחנה לא רחוק מהחווה, היה מגיע לילה לילה לבקר אותי. הוא היה מגיע על אופניים ושורק לי כשהיה מתקרב. חיכיתי לו בהתרגשות לילה אחרי לילה, עד שלילה אחד הוא לא בא ונשארתי עם ההרגשה האיומה הזאת כל חיי. יום אחד באה משאית ולקחה את הגברים שבמחנה לתחנת הרכבת ליד מחנה ד'ארנסי, שמחוץ לפריז, ושם הועלו על רכבת של SNCF, שיירה 64, שנסעה לאושוויץ. זה היה ב-7 בדצמבר 1943, כשאנשי החברה העלו למעלה מ-1,000 איש לרכבת. אבא נשלח למחנה שהיה שייך לאושוויץ, משם הועבר לבוכנוואלד, השתתף בצעדת המוות והגיע למחנה 'לאנגונשטין צווידרג', שם נרצח".

רוזיטה הקטנה התאחדה עם אמה בסיום המלחמה. אבל האם, שהייתה שבורה מהטראומה, לא יכלה לגדל אותה. היא שלחה אותה לאחותה בניו-יורק וכך, בגיל עשר וחצי, הגיעה רוזיטה לאליס איילנד על סיפון "קווין אליזבט". נעוריה עברו במנהטן, שם גרה הדודה. היא זוכרת איך עבדה על שיפור המבטא שלה מתוך רצון להיות כמו כולם. לאחר שנישאה, עברה עם בעלה האמריקאי לווסט המפסטד, לונג איילנד, ולבני הזוג נולדו שני ילדים. במשך השנים הייתה גולדסטיין פעילה בתחום הנצחת השואה; היא אירגנה נסיעות למצעד החיים ואף ביקרה בישראל.

לפני כמה שנים שמעה על עורכי הדין שנאבקים בשמם של ניצולים ובני משפחותיהם כנגד חברת הרכבות. גולדסטיין מיהרה להופיע בכל אמצעי תקשורת בפלורידה, שם תקפה את החברה והביעה התנגדות להשתתפותה במכרז. את ההתנצלות הכפויה של חברת הרכבות היא מקבלת בציניות ומסבירה שהיא הגיעה רק בשל הלחץ שהופעל עליה להתנצל, כתנאי להשתתפות במכרזים. "כל השנים הם אמרו שהם פעלו מחוסר ברירה, שהם היו תחת כיבוש, מה שהוכח כשקר במסמכים שהתגלו והתפרסמו לאחרונה", אמרה. "הם קיבלו תשלום מממשלת וישי, ששיתפה פעולה עם הנאצים, ובסוף המלחמה הם הגישו חשבון לממשלת צרפת וציינו שעל כל חודש עיכוב הם דורשים ריבית. בשבילנו זאת לא הייתה התנצלות, הם גם לא פתחו את הארכיונים שלהם עד היום. הרגשתי שאני חיייבת לפעול נגדם גם בשביל בני הדודים שלי, בני ה-14 וה-19, שנרצחו בתאי הגזים באושוויץ. התראיינתי בכל תחנת טלוויזיה אפשרית וסיפרתי שהם שיתפו פעולה. הם כנראה נלחצו מאוד ולכן שכרו בפלורידה חברה ליחסי ציבור. יום אחד קיבלתי טלפון שבו ביקשו ממני שאפגש עם נשיא החברה. הפנתי אותם לעורך הדין שלי. לא הייתה לי כל כוונה לספק להם אפשרות לעשות לעצמם יחסי ציבור. מה שגרם להם לגרש את אבא שלי ושאר 37,000 היהודים, היה הרצון לעשות כסף וזה גם המניע שלהם היום. אני לא יכולה לתת לזה לעבור. אין יום בחיי שאני לא חושבת על מה שקרה, זה יישאר איתי עד היום בו אמות. אנחנו רוצים את מידת הצדק, אם הם רק היו משתדלים קצת להציל אותנו, יותר אנשים כמונו היו חיים היום".

הצרפתים שיתפו פעולה ברצון וגבו תשלום. מתוך הסרט "שיירות של בושה" (צילום: יח"צ)

מאבק בחסינות משפטית

עו”ד הארייט טיימן, המובילה את התביעה, נשאלה בשנת 1999 אם תהייה מוכנה להוביל תביעה נגד חברת הרכבת הצרפתית. אחרי שחקרה את הנושא והגיעה למסקנה שיש סיכוי לזכיה, היא הגישה את התביעה בשנת 2000 בבית משפט בברוקלין. לדבריה, סיפור התביעה עבר מפה לאוזן בקרב הניצולים ואנשים התחילו להתקשר ולהצטרף לתביעה. אבל בית המשפט דחה את התביעה בשל טענת החסינות, מה שלא עצר את התובעים מלהגיש ערעור. בשנת 2004 התקבל הערעור, אבל אז התברר שגם שופטי בית המשפט הגבוה שדנו בערעור הנגדי שהגישה חברת הרכבות בשנת 2007, לא מצאו שהתביעה הוכיחה שראשי החברה גנבו רכוש בתקופת המלחמה, מה שהיה עלול להסיר את החסינות שלהם. טיימן, אשה נחרצת הפועלת מתוך שליחות, וקבוצת עורכי הדין שעובדים איתה בהתנדבות, אינם מתכוונים לוותר. "68 שנים אחרי הם אמרו 'אנחנו מצטערים על תוצאות המעשה שלנו'", אומרת הארייט, "זה שונה מאשר להגיד 'אני מצטער', לבקש סליחה. יש להם מחוייבות לשלם פיצויים כי הם קיבלו כסף לפי ראש לקילומטר. החברה היא תחת ממשלת צרפת, אבל היא לא זרוע של הממשלה, מדובר בחברה נפרדת, חברה שכותבת מחדש את ההיסטוריה של השואה. הם הסתירו את הסיפור. הבעיה היא שאם את לא זוכרת את ההיסטוריה, את תחזרי עליה. זאת אחת הסיבות שאנחנו דורשים שקיפות מלאה, שיפתחו את הארכיונים שהם לא פתחו לציבור עד עכשיו. בהתחלה הם הכחישו שהם קיבלו תשלום, אבל קורט שכטר, יהודי צרפתי שנפטר לאחרונה, הצליח לחדור לאחד הארכיונים שלהם ולהביא העתק תשלום שהם קיבלו על הפעלת הרכבות. יש גם חשבון על ההסעות שהחברה שלחה לגנרל שארל דה גול אחרי שחרור פריז, שבו נאמר שאם הסכום לא ישולם בתוך 30 יום, תחול עליו ריבית. צריך להבין שזה היה עבורם עסק. עובדי החברה ארגנו את השיירות, מנעו מאנשי הצלב האדום לספק מים לאנשים שבקרונות. הם גם בדקו שהאנשים לא יברחו. הם ניהלו את המשלוח עד הגבול הגרמני, שם הגרמנים לקחו את השליטה".

איך אתם מממנים את המאבק?

"אנחנו עובדים על המקרה הזה כבר עשר שנים ואנחנו זקוקים לתמיכה. בעולם היהודי, היחיד שתמך בנו היה מרכז שמעון ויזנטל. אירגונים יהודים אחרים לא עובדים אתנו, אולי בגלל שאין כאן צד כלכלי. גם אירגונים יהודים צרפתים לא מעוניינים, כך שאנחנו עושים הכל בעצמנו".

עו"ד רפאל פרוב, שעובד בחברת עורכי דין בינלאומית שבסיסה בוושינגטון די.סי, התגייס למשימה אף הוא. פרוב מספר שבעקבות הכישלון בזירה המשפטית החלו התובעים לעבוד על לובי לנושא. חברת הקונגרס מניו-יורק, קרולין מאלוני הסכימה להציג הצעת חוק. כך גם הסנאטור הראשי ממדינת ניו-יורק, צ'אק שומר, התגייס להביא את ההצעה בפני חברי הסנאט. פרוב עדכן שההצעה תובא לדיון בעתיד הקרוב גם בפני הקונגרס החדש. "אנחנו די אופטימים שההצעה תעבור", אמר השבוע, "זה הסיכוי האחרון של הניצולים להשיג צדק. SNCF צריכה לעשות את הדבר הנכון: להתנצל ולשלם פיצויים לניצולים. אולי הסנאטור צ'אק שומר יוכל להציל את המצב. זה מקרה חשוב ואנחנו מחוייבים להשיג צדק לניצולים".