מלכות בברודווי
"פרסילה מלכת המדבר", סרט הקאלט המוזיקלי מהנייניטיז, הגיע לבמה. ביקורת
התוצאה בברודווי היא כובשת לב ומתסכלת כאחת. כובשת לב מפני שפריסילה היא הנאה צרופה מהרגע הראשון. לא צריך להתאמץ כדי ליהנות מהשירים. רצועת הלהיטים הבלתי פוסקת הולכת על בטוח, כך שאפילו בור גמור שכמותי במוזיקה פופולרית יכול לזמזם את Finally הקצבי, שירים של Villege People, דונה סאמר, שלא לדבר על מדונה. מיקס בלתי נפסק של פופ מצטיין משלושה עשורים. מה רע?
זאת הנאה פשוטה. אמנם טיק ובנו שרים בשיא אמוציונלי דואט של I Say a Little Prayer ו- Always on my Mind, אבל לא באמת צריך להקשיב כאן למילים כדי לרדת לעומקן של דקויות וכדי לתפוס את המסרים החתרניים (אם יש כאלה, הם עברו מעליי). לא צריך לעיין בתכניה לשם מעקב דקדקני אחר העלילה (נניח, כמו בליברית של אופרה מסובכת), ולא צריך לגייס מאמץ מנטלי כדי להיכנס לרוח של התקופה, כמו, למשל, במשחק השוטרים-גנבים הסנטימנטלי משהו במחזמר Catch Me if You Can, או התחכום של Next to Normal, המנסה לשקף את החוויה של הפרעה נפשית דו-קוטבית (ביפולר).
בפריסילה, בדומה לאוסף מיטב-הלהיטים של אבבא שנארג ב- !Mama Mia באצטלה של עלילה קלושה, פשוט מתרווחים בכיסא ונותנים לשואו להתנגן לבד ולבדר אותנו על אוטומט. זה עובד לעילא ולעילא. תוסיפו לזה נצנצים שיורדים מהתקרה, סט תלבושות זוכה פרסים, ושחקנים, זמרים ורקדנים שמעלתם לעתים בכך שהם מקמצים בבגדים וששים לחשוף חלקי גוף עשויים היטב, וקיבלתם את המופע האייקוני ההומואי של ברודווי. כמובן, פריסילה מתסכלת מאותן הסיבות בדיוק. מעבר לגנדרנות ולפומפוזיות המהנות בעליל, העלילה דלילה למדיי, נניח, מעין פרודיה מוזיקלית על ביבי נתניהו וממשלתו - המון רעש וצלצולים אבל בתכל'ס די מעט תוכן. העלילה היא בסדר גמור כמסגרת לשואו, אבל הנאיביות התיאטרלית שובת הלב והאפקטיבית של הסרט האוסטרלי המקורי הולכת לאיבוד בין כל האפקטים.
"האוטובוס 'פריסילה' תופס את מרכז הבמה ולאורך המסע הוא מסתובב וחושף את הפנים והחוץ בזוהר מסנוור של ביטחון עצמי" (צילום: יח"צ)
למה הסרט מצליח היכן שהמופע בברודווי נכשל? הקסם שבסרט נעוץ בניגוד החריף שבאוטובוס המתייגע ומתייזע בדרכים הנידחות, ושהופך מיד, בכוח ההחלטה של שלושת נוסעיו, ל"פריסילה", השם שהם מעניקים לו. האוטובוס עדיין מאובק ועלוב, אבל דווקא מכוון שהוא עובר באזור שאין בו קורטוב של זוהר, השם והדגל והנוסעים מזריקים קורטוב של וורוד לערבה וליושביה. בהדרגה הזהות החדשה מגבשת את השלושה ומגבשת אחרים סביבם. החלל הפנימי המעוצב של האוטובוס הוא בעצם נטול מסכות כי לא נכנסים אליו בלי הזמנה מהבעלים אבל עם הזמן מוזמנים פנימה חברים שהם פוגשים בדרך. בסרט ברור שהמדבר עדיין גדול מהאישיות הצבעונית של המבקרים לרגע ומגמד אותם ומשום כך אנו מזדהים איתם. הם מאמצים את האידיאל הגדול מהחיים של פריסילה גם אם ברור שהסמלים והאידיאלים והמסכות משמשים לעיצוב המציאות ולשינויה אך בטח שלא לביטולה כהרף עין. דווקא הצניעות של פריסילה האוסטרלית מדגישה ביתר שאת את הדגלים שהיא נושאת בגאון והופכת אותה לשגרירה של סובלנות המחדירה קורטוב של חתרנות אל לב הפרובינציה. אבל על הבמה בברודווי לא רואים מדבר אלא רק צבעים בווריאציות הדורות. האוטובוס "פריסילה" תופס את מרכז הבמה ולאורך המסע הוא מסתובב וחושף את הפנים והחוץ בזוהר מסנוור של ביטחון עצמי. בפריסילה נוסח ברודווי, סידני ההומואית והאופנתית מואילה בטובה לצאת לרגע לפרובינציה הפרימיטיבית כדי להעניק למדבר אפשרות לחזות בתחכום העירוני וליהנות מהמסרים של קידמה. ללא הרקע המגמד של המדבר, הביטחון העצמי הראוי נראה לעתים כיהירות כשמידי פעם השלישייה מתאכזבת שאלה שגרים מחוץ לעיר לא הפנימו עדיין את המסרים שלהם.
אני מאלה שאוהבים (גם) מופעים חסרי understatement ובלי יומרה פוליטית מעודנת. האכזבה היחידה שלי היתה בכך שכמה מהשירים המזוהים עם פריסילה המקורית לא צלחו את האוקיינוס והושמטו מהמהדורה האמריקאית, בעיקר Haven't been to me של שרלין. מי שרוצה, יכול לראות גם בזה מסר.
פרסילה מלכת המדבר, תיאטרון פאלאס, 1554 ברודווי (רחוב 46), 52-127$, 877-250-2929, www.priscillaonbroadway.com
