איך לספר להורים שאתה הומו? אמא אחרת תעזור
בקבוצת תמיכה מיוחדת מסייעות אימהות לילדים שיצאו מהארון לבני נוער נוספים שטרם התוודו על זהותם המינית, ומייעצות להם איך לעשות את הצעד הקשה. "אולי יום אחד גם ההורים שלהם יקבלו אותם", הן אומרות ל-"24 שעות" ב"ידיעות אחרונות"
לפני כחודשיים ניגש נער מיוסר לרותי אהרונוב, אמא לבן הומו, וסיפר לה שלמרות הקשר הקרוב שלו עם אמו, אין לו האומץ לספר לה את סודו. "תחשוב לרגע שאני אמא שלך," ביקשה ממנו אהרונוב. "תנסה להגיד לי, ונראה מה יכול לקרות".
הנער הסתכל עליה משך דקה, אזר אומץ, פתח את פיו ואמר: "אני"... ופרץ בבכי. אהרונוב חיבקה אותו והוא נרגע. "אם אומר לאמא שלי: 'אמא, יש לי משהו להגיד לך,' היא מיד תשאל בדאגה, 'מה קרה"'? אהרונוב אמרה: "אני חושבת שאם תספר לה היא תהיה נורא עצובה, אבל אתה תוכל להגיד לה משהו שיעודד אותה. אתה יכול להגיד לה: 'אמא, את יכולה לדבר עם מישהי. יש עוד אמא כמוך, שגם לה יש בן הומו. אני יכול לתת לך את מספר הטלפון שלה'".
כעבור כמה ימים קיבלה אהרונוב שיחת טלפון מאותו נער, שהודיע לה בהתרגשות גדולה: 'סיפרתי לאמא. בכינו יחד. ירדה ממני טונה של מועקה. אמא שלי רוצה לפגוש אותך.' פגשתי אותה למחרת. גיליתי שיש בה אהבה ללא תנאי לבנה ושהיא מוכנה לתמוך בו. אני בקשר איתה עד היום, וכל פעם שאני נפגשת עם אותו נער אני מרגישה שעשינו את זה".
"זה לא שאמא שלי לא מקבלת, אבל זה עוזר כשרואים שיש הורים שמקבלים את העובדה שילדיהם הומואים בצורה כל כך טובה," אומר הנער. "האמהות שבקפה הן מין אמהות מאמצות. אפשר לספר להן דברים שלאמא קצת יותר מביך לספר, כמו על כך שיש לי בן זוג. אפשר גם לנהל איתן דיון על עניינים ברומו של עולם, כמו האם ההומוסקסואליות היא מולדת או נוצרת כתוצאה מתנאים סביבתיים."
רוצים אבל מתביישים
רותי אהרונוב ועשרות אמהות נוספות אחראיות להקמת "קפה להורה," פרויקט שמציעות אמהות להומואים ולסביות לבני נוער הומואים שזקוקים לאוזן קשבת. הוא ממוקם במרכז הגאה בתל אביב ופועל גם בירושלים ובבאר שבע. הכל החל שבועיים אחרי הטבח בבר נוער.
במרכז הגאה, המתנ"ס של ההומואים והלסביות בתל אביב, התכנסו אמהות של הומואים ולסביות. כל הנוכחות היו מזועזעות ממה שנראה כרצח שבוצע ממניע הומופובי, ומוטרדות מהדיווחים שחלק מהורי הפצועים מסרבים לבקר את ילדיהם בבתי החולים מתוך בושה וכעס.
אהרונוב, שבנה יצא מהארון כמה שנים קודם, החליטה לא להישאר "אדישה בבית", כדבריה. למחרת הטבח נסעה לבית החולים שיבא כדי להיות לצידם של חברי הפצועים. "במסדרונות בית החולים גדשו בני נוער, הומואים ולסביות, את הקפיטריה והתנחלו על המדשאות. הם היו ללא מקור תמיכה, אז הייתי איתם. בכינו וצחקנו יחד."
כשהיא ואמהות נוספות התכנסו באותו יום במרכז הגאה, הייתה להן תחושה שהן רוצות לעשות מעשה שאינו קשור ישירות לרצח. משהו גדול יותר. האמהות הצטרפו ל"מטבחון," הפעילות הלא פורמלית של תנועת הנוער הגאה "איגי." בני נוער ניגשו אליהן והחלו לשתף אותן בעולמם, מבקשים מהן עצה איך לספר להורים ואיך לצאת מהארון. והן ייעצו מלבן ומניסיונן.
מטבע הדברים, לכל אחת מהן סיפור אישי שונה על הרגע שבו גילתה שבנה הומו או שבתה לסבית, והנערים מעוניינים לשמוע את סיפורי היציאה מהארון מהזווית האימהית דווקא, כדי להבין מה יעבור על האמהות שלהם במעמד הזה. אחת מאותן אמהות שנרתמו לעזור היא עדי מרקוזה הס, מתרגמת ספרי עיון מהרצליה. משהו בעיניה החמות גורם למי שנתקל בה לראשונה בחייו לבטוח בה ולהפקיד אצלה את סודותיו.
"אם אבא שלי יידע שאני לסבית, הוא יעיף אותי מהבית," מתוודה אחת הנערות באוזניה, ומרקוזה הס מנסה לפרוט את הפחד לפרטים, שואלת את הנערה מה להערכתה עלול לקרות. הנערה מדמיינת את התרחיש ומרקוזה מקשיבה לה בריכוז.
הנער הבא מספר לה שרע לו משום שהוא משקר כל הזמן להוריו. "אני לא יכול לספר להם שאני הומו כי זה מאוד יאכזב ויצער אותם," הוא אומר, "אבל כתוצאה מזה שאני חוסך מהם את הידיעה אני מתייסר. קשה לי לחיות עם השקר הזה. אני לא שקרן. זה לא מי שאני. ולמרות זאת אני כל הזמן משקר."
"יש משהו מרגיע ומחבק באווירה של המקום שמעודד אותם להיות מי שהם," אומרת מרקוזה הס. "כשהילדים נפתחים אלינו, הם יודעים שאין לנו שום הסתייגות מהיותם הומואים או לסביות. להפך. אני רוצה להבהיר לנערים שאפשר לדבר איתנו גם אם אנחנו שייכות לדור ההורים שלהם."
אבל יש להניח שאת יותר ליברלית מההורים של הנערים שפונים אלייך.
"את הבן ההומו שלי קיבלתי מהשנייה הראשונה. מעולם לא הייתה לי בעיה עם זה. המשכנו לאהוב אותו, ועכשיו אנחנו אוהבים גם את בן הזוג שלו. בעלי ואני לא הרגשנו צורך שיתמכו בנו בשום שלב. אבל זה לא משנה את העובדה שהיה לי קשה לשאת את הרעיון שיש ילדים וילדות שהוריהם לא מקבלים אותם. בהתחלה חשבתי שהפונים יהיו בני .16 לא צפיתי שיהיו גם בני 13".

"בכינו יחד". אמהות בפרויקט "קפה להורה" וילדיהן (צילום: עמית מגל)
אמפתיה וקבלה
"אנחנו מנסות לתת לנערים את התחושה שיש אנשים שהם בגיל של הוריהם ובכל זאת מקבלים אותם לחלוטין. הם יודעים שבעינינו הם בסדר גמור," מוסיפה נעמי הרניק ,(65) מטפלת הוליסטית ואמו של יונתן .(25)
יונתן יצא מהארון כשהיה בן .13 "הוא אמר לי אז שהוא הומו, ואני הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן. ואז חיבקתי אותו ושאלתי מה הוא רוצה שנעשה עם זה. הוא אמר שהוא סיפר לי כי רצה לדעת שהוא יכול לספר לי הכל, אבל הוא רוצה לבדוק את עצמו ושלא אספר לאף אחד. עד גיל 17 היו לו ארבע חברות, וכל פעם ששאלתי אותו מה הקטע, הוא ענה - 'כשאהיה בטוח אומר לך.' בגיל 17 הוא אמר שהוא בטוח, ואז גם סיפרנו לכולם".
הרניק מדגישה שהמתנדבות אינן רואות את עצמן כמטפלות. "אנחנו לא מתיימרות לתת עצות, להנחות אותם איך כדאי להם לפעול. אני לא אגיד לנער או לנערה מתי ואיך לספר להורים."
לא עדיף שהנער יפנה לפסיכולוג?
אהרונוב: "גם פסיכולוג יכול לתת מענה, אבל זה מענה אחר. מה שאנחנו יכולות להציע זה אמפתיה וקבלה. איך אמא רואה את זה, ולא איך איש מקצוע רואה את זה. הקושי שאנחנו התמודדנו איתו כשילדינו יצאו מהארון לא שונה מזה של אמהות הנערים. גם אצלנו היו הרבה דמעות. ההבדל היחיד הוא שאנחנו לא מתחפרות. אנחנו לא מייעצות לנער כי אנחנו לא יודעות מה נכון לו לעשות בבית שלו, אבל אנחנו מביאות קצת מניסיוננו העשיר. הנער מקבל מהמפגש איתנו כוחות, סוג של תקווה שאולי יבוא יום וגם אצלו במשפחה משהו יקרה."
רוני קליין, בת 17 מרמת גן, פנתה למרכז כשהיא מלווה בבת זוגה לשעבר. "היא בארון ויש לה המון צרות עם אמא שלה," מספרת קליין. "אמא שלה לא אהבה אותי בגלל שאני לסבית. היא חשדה שאני מנסה להעביר את בתה 'לצד האפל.' דיברנו עם האמא שהייתה במשמרת על האמא של האקסית שלי, וזה היה נחמד לשבת
ולדבר עם הורה שמקבל. באופן אישי אני יכולה לשבת עם האמא הפרטית שלי על כוס קפה, אבל יש דברים שאני לא ממש יודעת איך לספר לה. אני יכולה לבקש ולקבל את העצה הזאת מ'אמא בקפה'".
חוץ משני ימי קבלת הקהל שמיועדים לנוער, המרכז מציע גם יום נוסף שמיועד לקהל אחר: אנשים בוגרים, הורים שלא רוצים עדיין לבוא לקבוצות התמיכה, סטודנטים, קשישים מהקהילה וסבתות שקשה להן לקבל את הנכד או הנכדה.
דודו גוטליב, רכז פעולות הנוער במרכז הגאה, מרוצה מהשתלבות האמהות בפעילות. "הרבה מבני הנוער שלנו לא תמיד יודעים לשים דברים בפרופורציה. הם מפחדים שבשנייה שיגיעו הביתה ויספרו שהיו בפעילות של 'איגי,' הם יימצאו את עצמם מחוץ לדלת. לא אגיד שהדברים האלה לא קורים. לצערי הם קורים. אבל חלק מהמסר של 'הורה בקפה' הוא שיש אמהות שאצלן זה לא קרה. הן אמנם עברו תהליך מורכב, אבל בסופו הן קיבלו את ילדיהן כמו שהם. לנער, שמגיע בפעם הראשונה ל'אמא בקפה' אני אומר: 'אולי יום אחד תשב פה אמא שלך'".
אמהות המעוניינות להצטרף לקבוצה מוזמנות להתקשר לרותי אהרונוב: 3344388-,052 או לנעמי הרניק:054-4698441 .