כולנו יהודים
איך אהבת הנעורים הגיעה לביקור בעיר כדי להזכיר לי איך זה מרגיש להיות בן 17
אם לנסות לתמצת את החוויה בכמה מילים בודדות: נכנסתי טרחן מזדקן עם לא מעט דעות לא-מי-יודע-מה על הישראלי הממוצע ויצאתי בן 17 שהרגע חזר מסוף שבוע של פסטיבל ליל אהבה בצמח וקמפינג עם חברים בכנרת.
פתיחת דלתות בשעה שבע וחצי, תחילת הופעה בתשע. אין שום בעיה, מסיימים לעבוד בשמונה, לוקחים מונית להייליין בולרום, הכרטיסים מחכים בכניסה, כולם בטח כבר יהיו בפנים ואנחנו נגיע ישר לדיסטורשן הפותח.
לרגע שכחתי שאני לא הישראלי היחידי בעיר ושבטח גם השאר חושבים באותה צורה. בדיוק: השעה תשע בערב ולהפתעתי (או לא ממש) אנחנו מהראשונים להיכנס לבולרום. כולם בתור כמובן מדברים עברית, כולם מכירים את כולם ונראה שכולם בצורה זו או אחרת השיגו כרטיסים בחינם או הנחות בקומבינה זו או אחרת. כמו שאמרתי, טרחן מזדקן עם לא מעט דעות על הישראלי הממוצע.
בפנים המקום קצת ריק, מה שמדאיג בתחילה, אבל אחרי האיחור הצפוי של הקהל, המקום התמלא בצורה מכובדת, מספיק כדי ליצור אנרגיה בלי הצפיפות המציקה של הופעת רוק רגילה.
האורות כבים, קצת עשן על הבמה ואני כבר מוכן ל"הוו-אהה" המוכר שהתחיל את עשרות ההופעות של "היהודים" שראיתי בעבר.
הנגנים עולים לבמה, תופסים את מקומם ואז עולה הזוג שעשה את זה לרוק הישראלי בשנות התשעים: היהודי היקר טום פטרובר והיהודיה הצדיקה אורית שחף, שנראים בדיוק כמו בהופעה הראשונה שלהם שאי פעם ראיתי אי אז באמצע שנות התשעים. כאילו הזמן עצר בשבילם והמשיך בשביל כל השאר.
אני אעצור רק כדי להכניס אתכם לראש שלי לרגע, "היהודים" בשבילי היא אחת הלהקות שעשו לי את ההתבגרות, בימים שאף אחד לא הכיר אותם ובני הדודים שלי היו מתחראים עלי ושואלים מה זה כל הצעקות האלו. ההופעות שלהם – בלילות האהבה בצמח או רוקדים עצמאות באמפי פארק ראשון – השאירו עלי חותם עמוק. הציפיה להופעה שלהם הייתה לא פחות ולעיתים אף יותר מהציפיה להופעה של אביב גפן בזריחה עם קהל של אלפי אנשים. דרך אלבום ראשון שליוה אותי בטיולים, בהסתגרות בחדר, ברגעים שמחים יותר ושמחים פחות, לאלבום שני טוב לא פחות שלא יצא מהטייפ באוטו כשכבר היה לי רשיון, לדיסקמן בנסיעות לבסיס עד לאלבום שלישי ורביעי שיצאו בשלב שכנראה התחלתי קצת לאבד עניין.
ועם הראש הזה הגעתי להופעה, עם הפינה החמה בלב שתמיד תהיה שמורה ל"יהודים", אבל בינינו, היהודים זה כזה ניינטיז, ואני כבר מכיר את הפלייליסט בעל פה. או לפחות כך חשבתי.
והנה, הם שוברים שגרה ומתחילים עם "מחפש תשובה", אולי השיר הראשון שהטיס אותם למעלה למעלה ופתח להם את הדלת לפלייליסט של גלגל"צ ומשם למיינסטרים הישראלי.
היהודים לא נפלו למלכודת שהרבה להקות אחרות נפלו אליהן בהופעות, וזוכרים טוב מאוד אלו אלבומים הביאו אותם לאיפה שהם היום. הם נתנו מנה גדושה של שירים משני האלבומים הראשונים "מציאות נפרדת" ו"היהודים".
אחרי שיר או שניים הקהל התחיל להשתחרר, לשיר את השירים בקולי קולות, לרקוד, לקפוץ, לעשות שמח כמו שישראלים יודעים לעשות.
ואני, עדיין עם הז'קט עלי, עומד בשילוב ידיים, מנסה לשמור על ארשת פנים קשוחה ומבוגרת, כי הרי אני כבר לא הילד ההוא בצמח או באמפי או בחדר הסגור, ו"היהודים" הרי זה לימים שהיינו ילדים, לא לעכשיו. בהתחלה זה אפילו הצליח לי, פה ושם קצת הזזתי את הראש למעלה ולמטה עם המוזיקה, אבל נשארתי מרוסן. עוד שיר עובר ועוד שיר ובפנים הנער ההוא מתחיל להתעורר, והוא נזכר בכל השירים ובכל המילים, כאילו רק לפני שעה עוד הקשיב להם בטייפ באוטו, בדיסקמן בדרך לבסיס, ותמונות מההופעות שלהם פעם, עם קהל של עשרות אלפי אנשים, עולות מפינות נסתרות בראש והנער ההוא מנסה לצאת ולרקוד ולהשתולל, כמו אז…
ואז הבנתי, זה לא הם שתקועים בעבר, זה אני ששכחתי איך זה להיות טינאייג'ר, כמה כיף זה היה, וכמה מהר מצאתי את עצמי מנטלית נושק לגיל 50, גם אם עבר רק עשור וחצי מאז יום הולדת 17. "היהודים" הם סוג של פיטר פן רוקנרולי, שבא להזכיר לנו שבפנים כולנו עדיין ילדים ושכולנו עוד יכולים לעוף.
ובאמת, הז'קט ירד, הרגליים התחילו לזוז, השפתיים דיקלמו מילים שהמוח שכח שהוא זוכר, הידיים זזו בקצב אחיד עם מצילות התופים ועוד רגע הנה אני עף.
מרגע זה ואילך נפלו החומות, הישראלים מהדיעות הקדומות איתן הגעתי להייליין בולרום הפכו להיות הקהל הכי מגניב שראיתי בהופעות מאז שהגעתי לניו-יורק. הלהקה שאהבתי פעם חזרה להיות הלהקה שרק אתמול הבנתי כמה היא טובה וחיוך גדול על הפנים ובלב עשה את הערב הזה למשהו שאני לא אשכח עוד הרבה זמן (לגב שלי, לעומת זאת, לקח עוד יומיים לשכוח את ההופעה הזו).
וכל הזמן הזה אני חושב על החברים שחשבו בדיוק כמוני, ש"היהודים" זה כל כך בעבר, וכמה חבל שהם לא באו רק כדי להבין את מה שאני עכשיו יודע בוודאות: בהופעה הבאה של "היהודים" בניו-יורק אני אהיה בשורה הראשונה מול הבמה, ואני גורר את כל החברים האלו איתי בין אם הם ירצו ובין אם לא.
ואתם, אם אתם קוראים את זה ולא הייתם בהופעה, תעשו לעצמכם טובה, שימו את אחד הדיסקים של "היהודים" בפול וליום ותחזרו קצת לילדות ולימים שהדאגה היחידה שהייתה לנו היא איך חוזרים הביתה בסוף ההופעה.
האזנה נעימה.
---
"היהודים" הגיעו לניו-יורק בהפקה משותפת של LB NY Production ו- .JSpace
