בומביי ביץ' של עלמה

עלמה הראל, 35, מגיעה לראיון בסטארבאקס על שדרות מלרוז בלוס אנג'לס, עם רעמת תלתלים אדמונית וכובע. סרט הביכורים הדוקומנטרי שלה "חוף בומביי" זכה בפרס הראשון בקטגוריה התיעודית בפסטיבל הקולנוע של טרייבקה והוא עוסק בתושבי קהילה קטנה וענייה החיה על רצועת חוף אומללה בקליפורניה. במקום הזה היא מצאה את כוכבי סירטה: בני, הסובל מהפרעות נפשיות, רד, גבר בשנות ה-70 לחייו אשר ניתק את קשריו עם אשתו והילדים וסי.ג'יי, נער אפרו-אמריקאי שעזב את לוס אנג'לס לאחר שבן דודו נהרג בקרב כנופיות והוא לא רצה להישאב לאותו עולם פשע.

"לא ציפיתי לזכות". עלמה הראל

מאיפה הישגת את המימון לצילום הסרט?

"לא הישגתי. צילמתי לבד עם המצלמה שלי ובסופו של דבר, זה מה שהפך את הסרט לאינטימי יותר. זה שונה כשיש צוות שלם של אנשים המצלמים סרט".

למה בחרת בדמויות האלו בסרט?

"מההתחלה ידעתי שאני רוצה שהדמויות הראשיות בסרט יהיו בני משפחת פאריש. לא ידעתי שבסופו של דבר אתרכז בבני. בהתחלה הם די התביישו במה שקרה להם: הם היו חשודים בהקמת אירגון טרור, מייק פאריש ישב בכלא, רשויות הרווחה הוציאו מהבית את שלושת ילדיהם בחשד להזנחה. פגשתי גם את סי.ג'יי, שעבר מלוס אנג'לס והוא דוגמא מדהימה לילד שהפך את החלום האמריקאי על ראשו, כי הוא עבר מהעיר הגדולה, אליה כולם נוסעים בשביל להצליח, למקום הנידח הזה, ובסופו של דבר קיבל מילגה מלאה לאוניברסיטת מינסוטה. הרגשתי שיש שם פן של אמריקה שלא מראים בשום מקום, וחשבתי שכמה שהאנשים האלו אקסנטרים ואאוטסיידירים, יש בהם משהו כל כך מוכר - חוש ההומור שלהם, החברותיות שלהם ואיך שהם מתנהגים אחד עם השני, הם היו יותר נחמדים ונעימים ממה שיכולתי לדמיין".

את היית האאוטסיידרית שהגיעה מלוס אנג'לס, בטח לא ידעו איך לאכול אותך.

"בכל מקום שנכנסתי אליו, אנשים הסתכלו עלי. במקומות קטנים כאלו יש מצד אחד הרגשה מאוד נעימה של חוסר פריטנציה. אנשים מאוד חמים וישרים, ומהצד השני, עיירות קטנות כאלו, כמו בסרט 'דוגוויל', סוגרות עליך לאט לאט והתושבים רוצים שתהיה חלק מהמקום ומהם".

כמה אנשים חיים שם?

"זוהי עיירה של כ-300 איש. יש באיזור מקום עוד יותר נידח בשם סלאב סיטי, מקום של פורצי חוק. יש שם מעבדות לחקר קריסטל מט והרבה מכורים חיים שם".

נשמע די מדכא ומחריד לחיות שם.

"זה באמת מחריד ונורא אבל זו גם תוצאה של החברה. לראות אנשים החיים בסיטואציה הזאת ועדיין יש להם השקפה חיובית ושהם אוהבים אחד את השני, היה מאוד מרגש. מרגש בכלל לראות אנשים במצב הכי קשה, שלא בטוח שאי פעם יצאו ממנו, והם עדיין יותר אנושיים מהרבה אנשים אחרים אותם אנו מכירים, שיש להם את כל ההזדמנויות בחיים. יש להם אישיות מאוד חזקה. המקום הזה היה יפה פעם, הוא היה החלום האמריקאי, ועכשיו הוא נמצא במקום הכי עלוב שלו ועדיין יש בו משהו אנושי".

אז מצאת במקום הזה גם יופי?

"בהחלט. אני בכלל מאוד אוהבת את המדבר. במדבר יש משהו שמצד אחד הוא מזכיר לך את המוות, בגלל שיש בו משהו מאוד מורבידי, כי הוא לפני הכל ואחרי הכל, ולחיות בתוך המדבר הזה, מקום פתוח עם כל כך הרבה רוח, אוויר ואלמנטים חזקים של טבע, אותי זה תמיד מחזיר לחיים. כשהגעתי לבומביי ביץ', מצאתי יופי מהפנט. לא רק ראיתי את העוני, ראיתי מקום של ניגודים המתקיימים ביחד. זאת אומרת, כל כך הרבה מוות והזנחה אבל גם חיים - עם ילדים שלא כל היום יושבים מול המחשב אלא מתרוצצים בחוץ, אתה רואה שקיעה יפה... יש משהו פראי במקום הזה שאנחנו לא חיים אותו יותר ולא רואים פרסומות בכל מקום. אני חושבת שאני תמיד נתונה במין מאבק כזה, יש פנטזיה כזאת של חופש שככל שאתה מתבגר אתה מבין שאתה צריך לשלם עליה מחיר, כי בחברה שלנו, עד כמה שהיא נוחה ויש לה את היתרונות שלה, הקפיטליזם הוא משהו שבסופו של דבר משתלט על חייך ואתה עובד למענו, לא רק בשביל הדברים שאתה צריך אלא בשביל הדברים שאתה רוצה. והאנשים החיים בבומביי ביץ' ובמקומות מהסוג הזה, חיים מחוץ לכל זה. כמובן שאי אפשר לעשות 'רומנטיזציה' מחייהם, כי הם חיים ללא חינוך וללא שירותי בריאות, אבל מצד שני, יש חופש בחיים שלהם שאנשים כמוני ואנשים בכלל בחברה שלנו לעולם לא יכירו".

הטריילר לסרט בומביי ביץ'

מעניין שאת שומרת אתם על קשר. בדרך כלל במאים מצלמים סרט ואז ממשיכים הלאה לפרוייקט הבא.

"אני מרגישה שבני הוא כמו ה'סול מייט' שלי. אני מאוד שמחה שפגשתי אותו. בהתחלה הוא היה בא אלי עם אמא שלו והאחים כשהיה מגיע לטיפולים. עכשיו אני נוסעת מדי פעם לקחת אותו, הוא נשאר אצלי יומיים ואז אני מחזירה אותו וכל כך קשה לי כל פעם לעזוב אותו שם. אני בקשר איתם מתוך עניין ולא מתוך אשמה".

איפה הם ראו את הסרט בפעם הראשונה?

"בני ואמא שלו ראו את הסרט בפסטיבל טרייבקה ביחד עם אלף איש בקהל, זה היה טריפ מרגש. סי.ג'יי ראה את הסרט באוניברסיטה שלו על המחשב שלי, טסתי לשם לפגוש אותו ורד ראה אותו בטריילר שלו".

למדת בכלל קולנוע או שיום אחד תפסת מצלמה והחלטת להתחיל לצלם?

"לא למדתי. התחלתי לעשות קליפים בארץ. עשיתי ליאלי סובול מלהקת מוניקה סקס שהיה נדיב ואדיב מספיק לתת לי לעשות את הקליפ. כשעברתי לכאן, התחלתי לביים בצורה יותר רצינית. עכשיו אני עושה קליפ ללהקה מאיסלנד. המנהל שלהם הכיר אותי לאחר שבומביי ביץ' פתח בלונדון ב-30 בתי קולנוע והחליט לקחת אותי לביים את הקליפ שלהם. אתמול בדיוק צילמנו את הקליפ ביחד עם שאיה לבוף".

שאיה לבוף? איך הגעת אליו?

"הוא הגיע אליי. הוא קנה את הדי.וי.די של הסרט שלי, בומביי ביץ', וכתב לי אימייל שהוא היה רוצה לעשות אתי משהו. סיפרתי לו שאני מביימת קליפ ללהקה הזאת והוא אמר שישמח להשתתף, אז אתמול הוא בא וצילמתי אותו רוקד בוידיאו".

עד שהתחלת לביים היית בצד השני של המצלמה, מתגעגעת לתקופה הזאת?

"ממש לא. לקח לי המון זמן להבין שאני רוצה לביים. עד שהתחלתי לביים הייתי, לדעתי, גרועה בהכל. לדוגמנות הגעתי בזכות חברות טובות שלי, כשהייתי צריכה כסף לשכר דירה, והייתי גרועה בזה לחלוטין. גם לא אהבתי את עצמי בתוכניות שהגשתי בטלוויזיה. הייתי מגישה תוכנית על חיי לילה, 'הסצינה', והייתי רואה בדמיוני משהו קסום והזוי ומסומם עם כל מיני רגעים סוריאליסטים ופתאום מה שיצא הייתה תוכנית גסה. כשהציעו לי לעשות סדרה לנשיונל ג'יאוגרפיק על ספורט אתגרי הסכמתי בתנאי שיתנו לי לביים. הם עשו את זה, אבל אחרי כמה פרקים כבר לקחו במאי אחר".

גם בעלך הוא במאי, איך היכרתם?

"הכרנו כשהייתי בארץ לפני שש שנים. הייתי בדיכאון, היה לי תסכול כללי מהעבודה וחוסר רומנטיקה וכל מיני דברים כאלו וחבר שלי, נדב, שהכיר את שנינו, נתן לו את האימייל שלי ואמר: 'אתם תתאהבו' וזה באמת עבד, התאהבנו".

אז עברת לכאן בעקבותיו?

"כן. לוס אנג'לס היא מקום מאוד מרגיע וכולם משוגעים", היא צוחקת, "וזה נורא כיף. אני מרגישה שהחיים שלי מעולם לא היו יותר בריאים ורגועים יותר, ואני מוקפת בכל כך הרבה אנשים מעניינים. אני מאוד אוהבת את זה, כמובן שאני מתגעגעת לכל המשפחה. אני מאוד מתגעגעת להורים שלי. אמא שלי תמיד תמכה בי ובכל מה שרציתי לעשות. היא לימדה אותי להתייחס לחיים כאל הרפתקה. אבא שלי הוא אדם מורכב והוא ההשראה שלי להרבה מהדברים שמעסיקים אותי. קשה לי לראות אותם רק פעמיים בשנה. אני גם מאוד מתגעגעת לחברות שלי. לא משנה כמה זמן עובר, קשה להתרגל למרחק ולגעגועים". זה תמיד 'סוויט אנד סאוור' כשאתה חי מחוץ לארץ, אבל אני אוהבת ניגודים ואני חיה עם זה.

מה הדבר שהכי חסר לך כאן בארה"ב?

"המשפחה".

מה עוד עשית למלא את החלל?

"למדתי ספרדית ולמדתי לנהוג שהיה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. אם תשאלי את בעלי אז הוא יגיד שהיה שמח אם לא היה צריך לנסוע אתי במכונית כשאני נוהגת, אבל לדעתי אני נוהגת לא רע. בהתחלה נורא פחדתי לנהוג ובאמת היו לי שתי תאונות, אבל היום אני נוהגת טוב".

איך זה שלא למדת לנהוג עד אז?

"כי לא הייתי צריכה. בתל אביב הייתי או נוסעת במוניות שירות או על אופניים ובניו יורק משתמשים במוניות או בסאבווי, אבל כאן אין ברירה וצריך לנהוג. בהתחלה לא עליתי על ה"פריווי" בכלל, אבל כשהתחלתי לצלם את בומביי ביץ' לא היתה לי ברירה. בפעם הראשונה שעליתי על הפריווי, זה היה באמצע הלילה, נסעתי רק במסלול הימני ובכל פעם שהייתי צריכה להחליף מסלול, הייתי מאיטה במקום להאיץ. עשיתי איזה 35 אלף מייל באותה תקופה, כי נסעתי הלוך ושוב מלוס אנג'לס לבומביי ביץ' המרוחקת כשלוש וחצי שעות נסיעה מכאן".

מה הפרוייקט הבא שלך?

"אני עובדת עכשיו על סרט שהוא בין דוקומנטרי לבין נרטיב, ועל עוד סרט שהוא מדע בדיוני שכתבתי לו את התסריט. אני מצלמת אותם במקביל".

בעלך מתייעץ אתך לגבי התסריטים שהוא כותב?

 "כן, ברגע שאני מסיימת את הראיון אתך, אני צריכה לשבת לקרוא 50 עמודים לתסריט שהוא התחיל לכתוב ולחוות את דעתי. אנחנו תמיד נותנים אחד לשני לקרוא ועוזרים כמה שאפשר אחד לשני, זהו חלק נורא נעים ומעניין ביחסים שלנו".

מה משך אותך אליו?

"הכנות שלו. מהרגע הראשון הוא היה מאוד גלוי אתי ולא ניסה לדבר רק על הדברים הטובים והמוצלחים שלו, אלא גם על הדברים הפחות טובים. הרגשתי שאני יכולה גם לצחוק אתו וגם לבכות אתו. עד אז מצאתי רק או את זה או את זה, אבל לו היו כל הצדדים שחיפשתי".

אתם מדברים בינכם עברית או אנגלית?

"גם אנגלית וגם עברית. שיחות אינטימיות בעברית ושיחות של עבודה ועל רעיונות מורכבים, באנגלית, כי העברית שלו לא מספיק חזקה על מנת להעביר את הרעיונות האלו ויותר נוח לו באנגלית".