כולנו אי.די.די

הראיון עם אורי (בחולם) ניידיץ', 35, איש מדיה טכנולוגית מוכר בחיי הלילה של אל.איי, התקיים בשני חלקים. החלק הראשון, אי אז בקיץ שעבר, אורי הועסק ע"י סטודיו שאת שמו אלפי גיקים ממלמלים מתוך חלום, וחולמים לעבוד בו. השם הוא Dreamworks והביאו אותו לעולם סטיבן ספילברג, ג'פרי קצנברג ודיוויד גפן. ("אני עובד בשביל שלושה יהודים נמוכים", אמר לי אורי אז). מכיוון שאורי הוא גם בחור מצחיק במיוחד, שופע בדיחות, חידודי לשון וסיפורים מעניינים שלא ממש קשורים בענייננו, הסכמנו שניפגש שוב "אחרי החגים". בסוף יוני 2012, אורי עדיין מומחה למדיה טכנולוגית ואושיית חיי לילה, אך כיום הוא לא מחתים יותר כרטיס בדרימוורקס, אלא חוגג את חיי הפרילאנס, שמאפשרים לו לייעץ לחברות הייטק יצירתיות העושות את צעדיהן הראשונים בשוק ולהתפרש על גבי מבחר תחומים גדול.

אז איך, אתם שואלים, מקבלים את התואר "מומחה למדיה טכנולוגית", שחברות הייטק ומדיה משחרות לפתחו ומבקשות בעצתו? המסלול היה די מפותל, אבל המפתח להכל הוא להיות במקום הנכון בזמן הנכון. הוריו הישראלים של אורי ניידיץ' עברו בשנות השבעים לברקלי, קליפורניה, שם נולד. הם התגרשו כשהיה בן חמש, ואמו חזרה לישראל לפני עשר שנים, חזרה בתשובה ועברה לגור בבני-ברק.

מירב

"בגיל 14 התחלתי לעבוד ב'אקספלורטוריום', מוזיאון מדע ענק וראשון מסוגו בעולם בסן פרנסיסקו. מכיון שהוא Hands-on, הייתי מדריך הדרכתי קבוצות תלמידים אבל זה היה משעמם. היו להם 256 מחשבי מקינטוש, וכולם היו מחוברים ביניהם, כמו אינטרנט. אנחנו מדברים על 1993-4, לא היו דברים כאלה אז. אהבתי לעשות אנימציה, אבל הטכנולוגיה היתה מאוד פרימיטיבית, והיה לוקח לילה שלם לעבוד של שני פריימים. אז בלילה עשיתי האקינג למערכת ככה שעוד מחשבים עבדו על האנימציה. בבוקר הם היו מנסים להעלות את רמת האבטחה, ואז בלילה שוב הייתי שובר אותה. בסוף לקחו אותי לנהל את המערכת. טיימינג זה הכל, כי באותה תקופה הם עשו פרויקט עם NCSA Cern משוויץ, שהעלו את האתר הראשון בעולם, שעלה בנקסט סטפ, חברת המחשבים של סטיב ג'ובס אותה הוא הקים אחרי שזרקו אותו מאפל. המתכנן, טים ברנרס-לי, ביקש שנתכנן אתר, וכך יצא שבמקרה בניתי את האתר הראשון שלא היה ממומן ע"י הצבא או הממשלה בתחילת שנות התשעים.

"לגדול בסן פרנסיסקו בשנות התשעים היה מאוד מעניין, כי היא הייתה המרכז של כל בום הדוט.קום. חשבתי שיקח 30 שנה לכולם להיכנס לאינטרנט, אבל שלוש שנים מאוחר יותר זה כבר היה הדבר הגדול הבא. וככה התחלתי ללמוד טכנולוגיה. לא למדתי מדעי המחשב בצורה מסודרת, כי אי אפשר היה ללמוד את זה באופן מסודר. זה הכל השכלה אישית."

אז מה בעצם אתה עושה כשאתה "מגיע לעבודה"?

"אני מה שנקרא Chief Technology Officer שזה מונח מוכר בקהילת הסטארטאפ, אבל אני רואה את עצמי יותר כסיוע חירום בתחומי מדיה-טכנולוגיה. למשל, לא מזמן היה פסטיבל טכנולוגי של עמק הסיליקון בסנטה מוניקה שנמשך שלושה ימים. בזמן הזה, מקצוענים בתחומי מדיה-טכנולוגיה נשארו ערים בלילה כדי לעזור ל"נבחרות" של עסקים מתחילים שצריכים עזרה במינוף העסק אבל אין להם מומחיות במדיה-טכנולוגיה. אני נבחרתי לעזור לחברה בשם 'קארמה פוינטס', שהמטרה שלה לעודד התנדבות ולגייס מתנדבים לפרויקטים שונים, למשל ניקוי חופי סנטה מוניקה. החברה כבר הוקמה, יש רעיון עיסקי, אבל חמשת החבר'ה שעובדים בחברה לא הצליחו ליצור דרך יעילה להכניס כסף ולמנף את הנראות ואת היכולת של החברה. התפקיד שלי הוא להביא להם דוגמאות ורעיונות חדשים שהם לא חשבו עליהם. ישבנו יחד, ותוך פחות מ-72 שעות אירגנו אפליקישיין לטלפון חכם שעושה את כל מה שהם צריכים כדי ליידע את הקהל מה קורה, לרשום אותם לפעילוית, לשלוח להם תזכורת, וכו'. בקיצור, התפקיד שלי הוא לפשט את התהליכים ולייעל את השימוש במדיה וטכנולוגיה כדי למקסם רווחים. זה קורה בכל פעם בצורה אחרת, ויכול לכלול שינוי של המודל העסקי, העסקת עובדים חדשים, קניית מוצרים טכנולוגיים חדשים וכו' ובד"כ קצת מהכל".

ירושלימה

לא ממש ביקרת בישראל עד גיל 18. מתי בעצם נוצר לך הקשר הישראלי?

"כשהייתי בן 18 למדתי לימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים למשך שנה, בביה"ס רוטברג לתלמידים מחו"ל. היה נהדר. למדתי עברית במכינה, אולפן, שישה ימים בשבוע"

.

לא דיברת עברית מהבית?

"עד גיל 3 פטפטתי בעברית, אבל אז התחלתי 'ללכת מסביב לבלוק' והפסקתי. הייתי מקשיב להורים שלי מדברים בעברית ועונה להם באנגלית. עד לשנה ההיא, ישראל לא הייתה קיימת בחוויה האישית שלי, אלא רק כמקום אפי-מיתולוגי. היה מאוד מעניין, אבל היה קשה ללמוד באוניברסיטה שם בגיל 18 כי בגיל הזה ישראלים הולכים לצבא. כולם מסביבי היו בני 30-25, יותר נשים מגברים".

יש כאלו שיגידו שזה סידור טוב.

"כן, חוץ מזה שכולן חיפשו חתן. ואז אני מופיע שם, עם המבטא העקום שלי בעברית. זה לא היה אקזוטי בשבילן. למרות זאת היה כיף באוניברסיטה, כי בבית-ספר רוטברג יש תלמידים יהודים מכל העולם. רוב החיים שלי ניסיתי להתחמק מבית הספר, אבל זה נתן לי תרוץ לגור בישראל לשנה ולראות את אמא שלי ולפגוש אנשים מכל העולם. אבל ממש בתקופה ההיא, 95'-96', היו כל הפיגועים, הרבה מהם באוטובוסים שנסעו להר הצופים איפה שהייתי, ואז רבין נרצח. אלו היו אירועים היסטורים".

הרגשת בבית בארץ?

"תמיד חשבתי לעצמי, סוף סוף אהיה במדינה שבה אנשים יודעים לכתוב את השם שלי, אבל אני יורד מהמטוס וכולם חושבים שזה אורי (בשורוק), ואני אומר להם: 'לא! אני לא האבא של בצלאל! אורי – אור שלי, בחייכם'. זה גם היה יוצא דופן כי אני כל כך רגיל להיות בערים אמריקאיות גדולות שהן הטרוגניות, לעומת מדינות אירופאיות שבהן כולם לבנים. בישראל גיליתי שזו חוויה די הטרוגנית כי למרות שכולם יהודים, יש הרבה סוגים שונים. וכמובן שלגור בירושלים זה מתוח ושונה מאוד מאשר לחגוג בתל אביב".

לא צריך בית ספר

אורי למד בבית הספר לקולנוע של UCLA, תוכנית יוקרתית אליה מתקבלים רק 30 אנשים בשנה.

"את מבינה למה התוכנית כל כך קטנה? הם מקבלים 15 סטודנטים מתוך האוניברסיטה, ו-15 משאר העולם, חצי גברים וחצי נשים. כשהגשתי מועמדות חברות ההייטק בדיוק קרסו, אז היו 5,000 מתמודדים. הייתי צריך לעבור 18 שלבים בירוקרטים, שלידם משרד הפנים נראה משחק ילדים. היתרון היחסי שלי היה שלקחתי שיעורי כתיבה בקומיוניטי קולג' כדי להשתפר בתחום. הטריק של המועמדות, לדעתי, הוא לכתוב חיבור כניסה טוב. קולנוע הוא כלי ספרותי, בסופו של דבר. הם בוחנים האם אתה מסוגל להעביר בכתיבה מסר קולנועי מסובך ונראטיב. 99 אחוזים מהאמריקאים לא יודעים לכתוב טוב, כי בגילאים 22-18 הם יותר מדי עסוקים בלראות 'ג'רזי שור' ולשחק Words with Friends באייפון".

ניידיץ' עם אילון מוסק

אז איך הגעת לדרימוורקס?

"אחרי שסיימתי שנתיים ב-UCLA וקיבלתי פרסים על סרט קצר שעשיתי, התקשרתי לכל החברות שעובדות על אפקטים דיגיטלים. היה לי יתרון כי היו לי כישורים טכניים וניסיון עבודה בהייטק ועם תוכנה. קיבלתי אינטרנשיפ ללא תשלום ב'דיג'יטל דומיין' בווניס. אחרי ארבעה חודשים חתכתי לישראל לחודשיים ולא סיימתי דברים. כשחזרתי הם רצו להעסיק אותי, אבל התחלתי לעבוד כעוזר הפקה, שמכין קפה ואוכל לאורחים חשובים. לאף אחד לא אכפת שהלכת לפילם סקול. גם אסור להגיד להם שהלכת לפילם סקול כשמתראיינים, כי זה נשמע יומרני. הם לא רוצים שתהיה מורם מעם ותכוון לנישה. הם רוצים ליצור מוצר עם משיכה להמונים, לא לנישה. כשאנשים שואלים אותי אם ללכת לבי"ס לקולנוע, אני אומר להם, פשוט תגיעו לאל.איי ותתחילו לעבוד כעוזרי הפקה. אחרי שנה-שנתיים תתקדמו למעלה. חבל על הזמן והכסף של הלימודים בבית ספר. זה שוב קשור בטיימינג ומזל, וקפצתי למעלה מהר מאוד".

איך בדיוק?

"ראש מחלקת טכנולוגיה בדיג'יטל דומיין עבר לדרימוורקס. הוא חיפש למלא מישרה, וקשה למצוא מישהו שעובד מהאונה הימנית והשמאלית יחד ויכול לשלב ידע באמנות ומדע. זה מאוד נדיר. הוא רצה אותי, אבל זה לקח חודשים. עברתי יום ראיונות עם 20 אנשים, כי רוצים לוודא שתסתדר עם כולם. אני זוכר ששאלתי את המראיין באיזה תדירות יוצא לו לעבוד בסופי שבוע, כי אני עבדתי כל סופ"ש, והוא אמר לי: לפני חמש שנים. החלטתי ששוה לי לעבור לסילבר לייק, לעבוד בדרימוורקס, שעוד לא היה סטודיו ידוע".

אורי עבד כמנהל טכני במחלקת מחקר ופיתוח בדרימוורקס כחמש שנים. בסטודיו מועסקים 2,500 עובדים על פני שתי יבשות. אורי מפריך את השמועות שכל, או לפחות רוב העובדים בסטודיו שהוקם ע"י ספילברג, קצנברג וגפן, הם יהודים, אבל, "לפני כמה שנים מזכירה זמנית, שניסתה לתכנן את לו"ז העבודה למנהלי החברה, שאלה: 'אז מי זה בדיוק הבחור הזה, 'רושאשנה'? ולמה הוא מבטל לכולם את הפגישות?'".

את עבודתו במחלקה שעובדת על כמה סרטים בו-זמנית הגדיר אורי כ-50 אחוז אמנות ו-50 אחוז מדע: "כשהסטודיו מתכנן סרטים כמה שנים מראש, המחלקה מנסה למצוא את הטכנולוגיה הכי קאטינג אדג' שתהיה כאן בעוד כמהשנים ותסייע באתגרים של כל סרט ספציפי. למשל, בסרט 'איך לאלף את הדרקון שלך', היה צריך לגרום ללטאה ששוקלת 20 טון ועפה בשמים להיראות ריאליסטית, בעוד יצורים כאלה לא באמת קיימים בטבע. היינו צריכים להשתמש באינטליגנציה מלאכותית (AI), לקחת תמונה מהטבע ולהעביר אותו לעולם הסרט בצורה מתמטית כדי לשכלל את החוייה של הסיפור. כל סרט מאז 2009 נעשה בתלת ממד, וצריך לבחון איך זה נעשה מבחינה תסריטאית. מתסריט למסך, מדובר בשבע שנים של עבודה".

אחרי החלום

שנה מאוחר יותר אנחנו ממשיכים בשיחה. אורי כבר לא בדרימוורקס. הוא עובד עבור עצמו.

אז מה קרה מאז פעם שעברה שנפגשנו, איך הפכת להיות פרילנסר?

"היה לי טוב בדרימוורקס, בחרו אותי לתפקיד במיוחד, אבל כשהחוזה שלי עמד להסתיים בדצמבר 2011 והם שאלו אם אני רוצה להישאר בחברה שלוש שנים נוספות, חשבתי לעצמי: 'אני במעמד טוב, אני לא נשוי, אין לי ילדים או משכנתא, עכשיו הצ'אנס היחיד שלי להיות הרפתקן. אני אצא לעולם הגדול ואראה מה יש שם'. רוב האנשים שעובדים בטכנולוגיה מאוד מרוכזים בתחום אחד. אני אוהב לעבוד עם הרבה טכנולוגיות ובסטודיו לא יכולתי לעבוד במה שלא קשור בקולנוע.

"הייתי חודש בניו-יורק והתראיינתי אצל 60 חברות שונות. אני מאוד מקושר ומכיר הרבה אנשים בעיר. יש בה הרבה חברות מדיה, וקשה מאוד למצוא אנשים שיש להם נסיון גם במדיה וגם בטכנולוגיה. אבל אחרי שהייתי חודש בניו-יורק, הבנתי שקשה לי בלי שמש, עם הצפיפות. אולי אם הייתי צעיר בעשר שנים הייתי מסוגל, אבל התרגלתי לאיכות החיים שלי בחוף המערבי. אם אני הולך לעבוד 80-60 שעות בשבוע, למה אני צריך לעשות את זה במרתף צפוף וקטן? אני יכול לעשות את זה בכל מקום. לא יהיה לי זמן פנוי בכלל ואני אהיה עוד יותר לחוץ".

לא מפחיד להיות פרילנסר?

"כל חיי עבדתי בחברות גדולות ולא יכולתי לעבוד על מדיה חדשה. אני קצת יותר מבוגר עכשיו, ואם אמשיך לעבוד בחברות גדולות אני לא אתרחב לכל מיני תחומים. לא רציתי להתחיל סטארט-אפ, וכשחזרתי מניו יורק, פגשתי חברות שמטפחות סטארט-אפים ועוזרות להם להתחיל. החברה המשקיעה נותנת כסף ומקום לעבוד ומטפלת בכל המסביב, וצריך פשוט לבנות את המוצר במשך שלושה חודשים. החברות רצו שאעבוד שם בתור מנטור. לרוב המנטורים אין זמן לבוא לפגוש את החברות הקטנות, שמחפשות כל עצה ועזרה, אבל אני נהנה מזה, כי זה שונה מאשר כשאתה עובד בחברה גדולה. לוקח כל כך הרבה זמן לראות את התוצאות של העבודה שלך.

"חברות מדיה שאני עובד איתן חושבות איך להשיק מוצר בכל מדיה קיימת, אם זה אפליקציה לטלפון או אונליין שרינג של וידאו. זה גם מה שדיברתי עליו כשהתארחתי בכנס DLD של קהילת ההייטק בישראל. מדיה וטכנולוגיה מתערבבים כיום זה בזה, אבל מה העתיד של מדיה, של טלוויזיה? לפני שהיה אייפון לא יכלו לדמיין שתהיה חברה שתמכור רק אפליקציות על מחשבים, שהם בעצם מכשירי טלפון. עכשיו יש חברות כמו זינגה, או החברה של 'אנגרי בירדס', שעושות רק את זה, כי הטלפון הוא מכשיר מדיה. המשאב הכי חשוב בעולם כיום הוא תשומת הלב של אנשים כי כולנוADD , אז אי אפשר להיות סטנדרטיים. יש עכשיו בום, יש בועה טכנולוגית, כולם מנסים לפתח דברים. אני עושה ניסוי ובינתיים דברים עובדים טוב. יש לי יכולות ונסיון, הכי גרוע – אני אקח עבודה פול-טיים".

הוליווד היל

יחד עם חבר, אריאל הנטר, שעוסק באונליין מדיה, מרקטינג ויחסי ציבור, הקים אורי את הוליווד היל, אירגון ללא מטרות רווח.

הוליווד היל מתנדבת. המלחין ג'ימי לוין, המפיק לורנס בנדר, אריאל הנטר והמפיק מייק נוביק

"כשהתחלתי לעבוד בהוליווד לפני שש שנים, הרבה אירגונים ביקשו תרומות של מיליונים שלא היו לי, אז חשבתי לעצמי: מה אני יכול לעשות בשבילם חוץ מלתת כסף? עליתי על זה שאין להם מומחים במדיה, וברור שהם צריכים. אריאל עבד במשרדי פירסום, ודיברנו על שילוב התחומים מדיה, טכנולוגיה, ללא מטרות רווח. הרעיון פשוט: אנשי מדיה מעורבים בקמפיינים בעלי מטרות חברתיות שזקוקים לעזרה, כי אין להם את הכספים לשכור אותם או את המומחיות לעשות את זה בעצמם. אנחנו בעצם עוזרים לאירגונים להבין מה הקמפיין שלהם צריך להיות".

דוגמה בבקשה.

"למשל, קבוצת מדענים מבריקים בבוסטון עובדת על פרויקט מדעי לחקר די.אן.איי. המשימה שלהם היא לבדוק די.אן.איי של קבוצה גדולה של אנשים, מאה אלף איש ויותר, כדי לזהות תבניות שחוזרות על עצמן ודרכן להבין למה, למשל, אנשים חולים בסכרת, ואיך להתמודד עם המחלה. אז יש לנו מדענים מבריקים, רעיון מבריק שיוכל להציל מליוני אנשים ויקח 10 שנים לפחות לחקור, ואפילו מימון שהם קיבלו מהמדינה, מה שהיה חסר זה מאה אלף מתנדבים מכל העולם, ממוצאים שונים ורמות השכלה שונות שישתתפו במחקר. עזרנו להם ליצור קמפיין למצוא מתנדבים. אירגנו אירוע גדול לכל החברים, בו הסברנו את הפרויקט ואז בחרנו חברים ב'הוליווד היל' שהתנדבו לעזור ביחסי ציבור, וגם אנשי קולנוע מהוליווד. צילמנו וידאו וראיונות עם המדענים שהסבירו איך הפרויקט עובד, הקמנו אתר, שמנו קליפים קצרים וקלים להבנה ביוטיוב, קידמנו בטוויטר, אירגנו ראיונות רדיו עם המדענים ב-NPR והם הצליחו להעביר את המסר שלהם לאוכלוסיה נרחבת בדרך יעילה".

מה יוצא לאנשי הוליווד מזה שהם עוזרים לכם לעשות את זה?

"כולם אנשים כל כך עסוקים, אבל מרגישים אשמה שהם לא יכולים לעזור. גייסנו אנשים מראשי סטודיו, שחקנים, כותבים וכו' למשימות שונות. לכותבים עצמאיים, למשל, יש יותר זמן, ולוקח להם פחות זמן לחשוב על קמפיין. כשהתחלנו את האירגון, שאלו אותנו מי הסלבריטי שלכם, מה הנושא שלכם – איידס, לוויתנים? אבל אנחנו לא ספציפיים, אנחנו מקשרים בין אירגונים שצריכים קמפיין לאנשים שיכולים לעזור להם להרים אותו בצורה אפקיטיבית.

"ב-2009 הרבה חברים פרשו בגלל הצניחה הכלכלית, אז החלטנו להתחיל בניו-יורק, שלא נפגעה באותה מידה מהכלכלה. אריאל עבר לניו-יורק והתחלנו את הוליווד היל שם במודל חדש. אנחנו מעורבים באירוע השנתי, Upfront, שבו תוכניות הטלויזיה החדשות של הסתיו מוכרות שטחי פרסום לכל חברות האינטרנט, אנחנו מביאים אנשים לאירוע ועוזרים לתכנן".

אז בעצם כמה אתה ישראלי וכמה אתה אמריקאי?

"אין לי מושג. בתור ילד תמיד ידעתי שאני שונה מכל שאר האמריקאים, אבל אמריקאים ידגישו את מה שהם חושבים שישראלי בך, כמו שישראלים ידגישו את מה שהם חושבים שאמריקאי בך. אני מנומס, אז כשאני אומר תודה ישראלים יודעים שאני אמריקאי. יש לי הרבה דיעות, ואני משמיע אותן לעיתים תכופות. כשאמריקאים מדברים סמול טוק אני רוצה תכל'ס, ואנשים לא רגילים לזה. 'אתה לא רוצה לדבר על מזג אויר וספורט קודם?'".

מה עם בת זוג?

"אמא שלי תמיד סיפרה לכולם בבני-ברק על הבן המדהים שיש לה והם לא האמינו לה, ואז, פעם בשנה, אני מגיע: חילוני, אמריקאי, עם שורטס ופליפ-פלופס, וכולם רוצים לפגוש את ה'מעכר' מהוליווד. אני מגיע ואמא שלי אומרת יופי יש שידוכים, יש חתיכות, אני אסדר לך שידעך. אני בפאניקה כי אני לא יודע מה היא אמרה להם, אולי הם רוצים לשדך לי את הבת המפגרת? או שאמא שלי שיקרה לגבי ואמרה שאני גדול בתורה? אולי זה שניהם: בת קרחת ושמנה והם חושבים שאני רבי. בבני-ברק לא מעניין אותם שעבדתי בדרימוורקס, זה לא עושה עליהם רושם. אבל בסוף פגשתי חברים שלה, משפחות של חוזרים בתשובה, שראו תמונות שלי. פגשתי שתי בנות ואת המשפחות שלהן, הן היו בנות 21. הרגשתי שאני בסרט. אמא שלי אומרת לי, 'צעירה חתיכה ויהודיה – מה עוד אתה צריך?' ואני חושב, אני אקח את הבחורה הצעירה מאוד הזאת לאל.איי, ואז אני אצטרך לדאוג לה, ומה היא תעשה כאן? זה לא יעבוד. אבל נכון שבשנים האחרונות אני יוצא רק עם יהודיות. חברים שלי שואלים, 'למה אתה גזען? יש לי ידידה אסייתית חמודה להכיר לך. אולי היא תתגייר?' החברים הלא-יהודים שלי כועסים על הגישה הזו שלי, כי זה לא מאוד אמריקאי להגיד את זה. אבל אני לא מאוד רוחני ואני רוצה שהילדים שלי יהיו יהודים. אני לא רוצה להיאבק על זה כל החיים. בסן פרנסיסקו למדתי מהסתכלות, שברגע שהילדים נולדים, פתאום הדת יוצאת, ואני לא רוצה את השיחה הזאת – אם התחתנתי עם בחורה נוצריה, אבא שלה מחכה כבר לעץ של כריסמס שיופיע בבית, ואני צריך להגיד לו שאין כי אנחנו חוגגים חנוכה".

אז איפה פוגשים בחורות יהודיות?

"אני לא עושה אונליין דייטינג, וזה די אירוני, כי אני כל כך טוב בשאר הדברים אונליין, אז צריך לצאת הרבה. אני מעדיף לפגוש מישהי במציאות קודם ולראות שיש כימיה. זאת הסיבה שאני אוהב ללכת לאירועים יהודיים, הפדרציה היהודית, חברי צה"ל, גארדיאנס, לשכת המסחר הישראלית של דרום קליפורניה, כל האירועים האלה הם שוק בשר, זה לא נהדר אבל בכל זאת. יש לי ראש פתוח, אני אלך להכל, אנסה פעם אחת. אבל זה נהיה משונה כשגברים בני 50 נועצים עיניים בבחורה בת 20. אני נהנה ללכת לאירועים ולפגוש אנשים, ועכשיו זה אפילו יותר חשוב כי אני עושה נטוורקינג. אני נהנה מאנשים ואוהב לצאת".

או.קיי, אבל אני רואה שאתה בטוויטר, פייסבוק, אינסטגרם, איימדיבי, פליקר, וימיאו וידאו, פורסקוור, מה לא, איך לעזאזל יש לך כוח לצאת כל ערב? ולמה אתה תמיד משתף את כל העולם בפוסטים בפייסבוק ובטוויטר?

"כי אני רוצה שחברים שלי יראו שאני שם כדי שנוכל להיפגש. תראי, זה כמו לנהוג במכונית פאנסי. אני חי את החיים הנוצצים שלי אונליין, וכל בחורה שחושבת אם לצאת איתי או לא ישר מחפשת אותי אונליין. יש לי הרבה נוכחות ציבורית אונליין, אבל פייסבוק הוא פרטי, ואת כל 1,415 החברים שלי אני מכיר אישית. אני משתף רק במה שאני רוצה לשתף. זה לא אובר-שרינג, אני לא כותב אם יוצא לי עשן מהטוסטר. במציאות, החיים שלי לא שונים כל כך משל כולם. הסוד היחיד שלי הוא שאין לי טלוויזיה. אני יותר מדי עסוק בלייצר תוכן".