ביקורת ספר: "האוטוביוגרפיה של סטלין" - נו, באמת

יש לי ידיד, שהתחביב שלו הוא מחקרים על סטלין. או שנכון יותר לומר "אובססיה", כשמדברים על דמות שאדם לא מסוגל להניח לה, והיא לא מניחה לו. "עוד פעם סטלין?" אני שואלת בכל פעם שאני באה לבקר, ומוצאת אותו דוגר בכורסא עם כרך עבה ועליו התמונה המשופמת. "אחרון ביותר", משיב ידידי, כמו ילד או כמו מתמכר. "מחקר אחרון ודי".

מאז שנפתחו הארכיונים של הק.ג.ב התרבו הספרים על מדפיו של ידידי, והיום, לצד מחקרים רציניים, אפשר למצוא שם גם ערימות של סיפורים אישיים על גבול הרכילות והפורנוגרפיה: חברים לכתה ושומרי-ראש, עובדי משק-בית, מאהבות ונהגים, לכולם יש מה לספר, או אולי להמציא, קשה לדעת.

ידידי הוא סופר רוסי ירושלמי וקורא בעיקר רוסית, ולפיכך החמיץ את ה"אוטוביוגרפיה של סטלין" שיצא לאור בארה"ב ותורגם לאחרונה לעברית. "את בטח מתכוונת לביוגרפיה", תיקן אותי בנימוס כששאלתי אם נתקל בספר. "אוטוביוגרפיה" תיקנתי בחזרה, "האיש כותב את סטלין בגוף ראשון".

חטא הגאווה

ידידי אדם קשוח. שרד כילד את המצור על לנינגרד; נחקר בלוביאנקה כשנתפס בניסיון להבריח כתב-יד למערב; לא מישהו שמתרגש משטויות, אבל כשדיווחתי לו על המעלל הספרותי של ריצ'ארד לורי, לרגע נדמה היה לי שאני מסכנת את בריאותו. איך היינו מגיבים לו מישהו היה כותב רומן על היטלר בגוף ראשון? אפשר לקרוא לזה חוצפה, וזה מה שידידי ירק בכעס, אבל אני דווקא חשבתי "חטא". חטא הגאווה, כנראה.

סופר, אפילו מוכשר, צריך לדעת איפה לעצור. צעד לפני בחירתה של סופי, צעד לפני מוחו של השטן. אל תידחף לכל ניסיון ששמעת עליו, אל תכתוב דברים שאי אפשר שיהיה לך מושג אודותיהם, ובשום אופן אל תתיימר להבין ולהרגיש הכל. שמור מרחק של כבוד מקצות הסבל והמנגנון הפנימי של רוע צרוף. כתיבת ביוגרפיה הגונה היא כשלעצמה משימה לא פשוטה, אפשר לומר יומרנית, והרבה כושלים בה: בבירור יסודי של העובדות, ובהצעת קישורים סבירים ביניהן. אבל דוקטור לורי מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, סבור שהוא יכול להציג לא סתם עובדות, אלא גם את "העובדות הנפשיות" מבפנים, את הקשרים בינהן ואת האופן שבו הן מוליכות את סטלין לפעולה. התוצאה מזמינה כותרת קרקשנית כמו "סטלין – מילד מוכה לרוצח המונים" או "סטלין – סטודנט לכמורה שהפך לשטן", או "דרכו של סטלין – ממאמין לאל בעיני עצמו".

שטות מסוכנת

אילו היה מדובר בדמות בדיונית ובעלילה דמיונית, הייתי אומרת שלורי סופר נעים. משתמש בטבעיות בתחקיר ההיסטורי, כותב רהוט, בהיר-נהיר, הגיוני ומותח, רץ מפעולה לפעולה.

אלא שסטלין, לצערנו, איננו דמות בדיונית, וגם במציאות השלווה כפי שאני מכירה אותה, לאף אחד אין נפש שמשתרשת בבהירות כזו כפי שלורי מעניק לסטלין. "איני חש דבר מפני שאין בעולם דבר לחוש בו מלבד אינות...סוף-סוף ניצחתי את אלוהים בבדידות". משפטים כאלה יכולים להידבק יפה לדמות של מתבגר נרקיסיסטי מיוסר, מין ורתר צעיר אמריקני שעומד על גשר הזהב, אבל ליחס אותם לסטלין, וגרוע מזה – לנסות להסביר אותו באמצעותם, זו כבר שטות שאין לה צידוק, ואפילו שטות מסוכנת. מי שחושב שהוא "מבין" את הרע מכל, ומסוגל להשתלט עליו, מי שמאמין שבכוחו להנהיר אותו ולארגן אותו בעלילה מסודרת, עלול לגמור בצרות גדולות. סופו שהרע יטרוף אותו כמו חטיף לא מזין לארוחת בוקר.

האוטוביוגראפיה של סטלין – רומן היסטורי; ריצ'ארד לורי; מאנגלית: שמעון גלבץ; כנרת הוצאה לאור.