רוברט לדלום, האיש והקונספירציה

28 ספרים, 220 מליון עותקים בדפוס, תרגומים ל–32 לשונות לפחות: רוברט לדלום, מחבר ספרי מתח, הלך לעולמו בגיל 73 כסיפור הצלחה ענק. הוא לא התכוון לזה: הקריירה שלו בעסקי השעשועים החלה כשהיה שחקן תיאטרון רציני ואחר כך במאי, אבל מן השנים ההן יזכרו לו בעיקר הערת שוליים בתולדות השואו-ביז בארצות הברית, כשגילה את הכשרון החבוי באלמוני אחד, אלן אלדה, שהיה לימים לשחקן חשוב.

מעשיות מפותלות ומקפיאות

בסוף שנות השישים היו לו שני הבלחים של תובנה גדולה. ראשית, הוא הבין באיחור מסויים שכדאי לסיים את יחסי האהבה עם התיאטרון, יען כי הללו אינם מיטיבים לפרנס את המשפחה. שנית –וחשוב מזה – הוא השכיל להבין את כוחה המאיים של תיאוריית הקשר, שאמריקנים רבים חיו בצילה מאז רצח קנדי. מאז 1971, בכל ספריו, השכיל לדלום לתרגם את התיאוריה הזאת למעשיות מפותלות ומקפיאות-דם אודות כוחות מסתוריים ואפלים המושכים בחוטיהם של הכוחות הרשמיים: אם אתם מעריצים של לדלום, הרי שאתם יודעים היטב כי מאחורי קיומה הוודאי והמתוקשר של ממשלת ארצות הברית פועלת מזימה חשאית בת מאה שנים להפיל את העולם החופשי, וראשיה העשירים כקורח מתכנסים בחשאיות בפינות-תבל נידחות, כשבליבותיהם הצוננים כקרחונים מפעפעת שנאה תהומית לחירות. הם מצטיינים בגיוס ממון ובייצור המון גוויות בלתי צפויות בדרכים מפליאות ומוזרות. לפעמים קוראים להם "חוג המטרסה", ואז הם צאצאים של מפיוזים סיציליאנייים. לפעמים הם נאצים בדימוס, כמו ב"מסמכי צ'נסלור". לפעמים הם לא מתעסקים ישירות עם האמריקנים, כמו בטרילוגיה שלדלום הקדיש לגיבורו ג'ייסון בורן: פעם זה מתחיל ברצח של שרים סיניים, פעם אחרת – במזימה של קיצונים איסלמיים בנסיכויות הנפט ורק לשם הגיוון, גם הטרוריסט קארלוס מעטר את דפיו של ספר אחד, דווקא לא מן המוצלחים שלו.

תבנית פשטנית להדהים

הפרוזה של לדלום היתה מה שאמריקנים נוהגים לקרוא לו "פרוזה מהבילה", לא מלשון אהבל אלא מלשון הבל חם, מין אשד לשוני רווי בדימויים שטוחים וקיצוניים, והעיקר –מלא גוויות, וכל אחת - מנוקבת כדורים, ערופת ראש בג'ונגל, חרוכה בחומצה, מורעלת ביסודיות או סתם דקורת-חרב - מצאה את דרכה אל הסיפורים.
התבנית היתה פשטנית להדהים ואולי משום כך הצליחה מאוד. מול כוחות האופל והשחור ניצב תמיד גיבור בודד שנקלע לסיפור לגמרי בעל כורחו. הוא בסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום, והרעים רוצים לחסל את העולם חופשי וגם אותו. מתישהו מגיע לידי הגיבור מידע מפליל ומסוכן אודות מישהו מבין הקושרים הבינלאומיים, ופשוט אין לו ברירה אלא להתגייס, בהיותו אינדיבידואליסט שוחר חירות ואזרח אמריקני למופת. בסוף הוא מנצח, או נדמה לו שהוא מנצח, שכן את ג'ייסון בורן וגיבורים אחרים נהג לדלום להעיר מרבצם לעוד סיבוב של דם, אש ותמרות עשן, גם אחרי ששלח אותם לדרכם עטורי מדליות, חבוקים בזרועות אשה מופלאה שמצאו בדרך, בין הגיהנום לניצחון ומחייכים באופטימיות בצל השקיעה.

ספרי טיסה, במקרה הטוב

סוף המלחמה הקרה לא קטע את הקריירה של לדלום. הוא הבין שגם אם הרוסים אינם עוד אויב, העולם מלא צוררים מכל הסוגים מחד, ומאידך – בכל קורא שלו חבוי פרנואיד זעיר שמוכן ומזומן להמשיך ולפחד. אז גם אם הפרוטוקולים של זקני ציון יצאו מן האופנה, וגם אם הוכח שתיאוריית הקונספירציה לא רצחה את קנדי, וגם אם איש לא צעק "סרק, סרק", עדיין היו מיליונים שהתמכרו בקלות למופעי הראווה של לדלום.
הם היו ספרי טיסה, במקרה הטוב. לבד מנפתולי העלילה, הקשר המרכזי והגיבור מוקף הגוויות, באמת שלא היה שם ערך ספרותי כלשהו. את הקריירה המדהימה של לדלום היטיב לסכם מבקר ה"וושינגטון פוסט": "זה ספר מחורבן עד כדי כך שנשארתי ער כל הלילה כדי לגמור אותו".