מוסיקה: מייסי גריי והאחים המזרחים

דמיינו לעצמכם שהבמאי השחור, ספייק לי, היה מקבל במתנה סרטי וידיאו ישנים מחתונות מזרחיות. הוא היה רואה בהן את אבנר גדסי עולה לבמה בחליפת משי בצבע בורדו, שרשרת זהב כבדה לצווארו, גורמטים על פרק ידו וטבעות זהב כבדות ענודות על אצבעותיו. לא בטוח שחתונות יהודיות הן כוס התה של ספייק לי, אבל אין ספק שחיוך רחב היה מתפשט על פניו למראה גדסי, הלבוש כמו אחיהם לבוטיק של ווילסון פיקט ובי. בי. קינג. גדסי יכול היה לעבור את מבחן ה"Brotherhood", עד שהיה פוצח ביבבה המפורסמת שלו, והחיוך על פניו של לי היה קופא.

הפנתרים השחורים

הכמיהה של המזרחים לתרבות הקהילה האפרו-אמריקאית התחילה עוד לפני שקבוצת פעילים פוליטיים מזרחית מירושלים קראה לעצמה "הפנתרים השחורים", בהשפעתה של התנועות לזכויות האזרח שפעלו בארה"ב בשנות ה – 60. באותם ימים, כשמוסיקת הקסטות הייתה עדיין כלואה באינקובטור בכרם התימנים, היה צורך במוסיקה שהנוער בשכונות יוכל להזדהות איתה. המוסיקה של הוריהם הייתה כבדה, והייתה רחוקה מלבטא את החוויות הקיומיות של חיי היומיום. השירים העברים ששלטו אז ברדיו נותרו זרים. התרופה היתה לזמר באנגלית שירי רוק בדיסקוטקים של רמלה, ולייבא הרבה מוסיקה שחורה.

הכפילים של ג'יימס בראון

לסנדק של המוסיקה השחורה בשכונה שלי, בשעריה שבפתח תקווה, קראו 'קונגו'. איש שהחזיק פטיפון עם כל אוסף התקליטים של "טמלה מוטאן רקורדס", חברת המוסיקה השחורה המצליחה מדטרויט, ואלבומים נוספים של מיטב אמני ה"סול": ה'טמפשיין', אייק וטינה טרנר, מרווין גאי, סמוקי רובינסון ו"הניסים", סטיבי וונדר והגדול מכולם - ג'ימס בראון. למרות שקונגו היה תימני, הוא קיבל את כינויו בצדק. כנציג היבשת השחורה, הוא הקפיד ללבוש בגדים צבעוניים, ולטפח את תסרוקת האפרו שלו כאילו חמק זה עתה מעטיפת התקליט של ה"טמפטיישן". עד מהרה התמלאה כל השכונה בכפילי ג'ימס בראון, וכולם נאנחו ושרו "סקס משין", שיר שלא ירד מהפטיפון במועדון הנוער שבמקלט השכונתי. תקליטיהם של סטיבי וונדר וריי צ'רלס היו רצויים בכל בית, וההורים זמזמו בנחת את שיריהם לצד "פמלה" של בועז שרעבי. המרחק הגיאוגרפי להארלם היה הרבה יותר קצר מלקיבוץ השכן. אותה הערצה לזמרי ה"סול" מזכירה את ההערצה של הנוער האתיופי בארץ לכוכבי ההיפ-הופ ולרגאיי השחורים בימינו.

הקשר הלוהט הצטנן מעט כשהמוסיקה המזרחית פרצה מכרם התימנים להמונים באמצע שנות השבעים. פתאום נוצרו נסיכים מקומיים מהשכונה, והיה אפילו מלך, זוהר ארגוב -"מלך המדוכאים" - שחיסל את עצמו בעזרת הסמים, כמו גיטריסט הרוק השחור והנערץ, ג'ימי הנדריקס. וכשהעליבו את מלכי המזרח באמצעי התקשורת השונים, מצאו ילדי השכונות נחמה בכך שלא היה להם ספק את מי יעדיף סטיבי וונדר: את חיים משה ולא זמר מהנבחרת המוסיקלית של הממסד.

גוספל בבית הכנסת

ולמרות זאת, הקשר בין המוסיקה השחורה למוסיקה מזרחית אינו רק מוסיקלי אלא חברתי. מי שיקשיב לזקנים שחורים שרים גוספל בכנסיה, ימצא דמיון לצליל התפילה בבית כנסת תימני. כל מעגל רוקדים הרוקע צעד תימני יכול להתחבר בקלות למעגל המחוללים באקסטזה בכנסיה שחורה ולהמשיך את הרצף. מדובר בשתי קהילות הנמצאות מחוץ לתרבות השלטת, המחפשות את הקול ואת הזהות העצמית שלהן. בשני המקרים, המסורת המוסיקלית נולדה מתוך חיי מצוקה בשכונות עוני, התמסדה ונעה לכיוון המרכז. גם בגוספל הכנסייתי וגם בפיוטי בית הכנסת, התפילה והקשר לדת יצרו את הקו המוסיקלי העצמאי. הכאבים, העצב, היאוש והגעגועים דומים להפליא. מי ששומע את זוהר ארגוב שר את "נכון להיום", שאבנר גדסי כתב עבורו, יבין מה זה גוספל -בלוז ישראלי: "עובד כמו חמור, במזוזה אני עבד והמוח רץ. יום יום אני הופך מחומר לאבק". או כשאביהו מדינה שר: " מיני בור מזוהם בו הושלכתי, מבודד ובלי שם .. לא חטאתי ואף לא פשעתי". הסלסול השחור אמנם שונה מהסלסול התימני מזרחי אבל דומה לו כל כך בביטוי האישי, במיזוג הסבל עם התפילה.

השלישייה המובילה

ובכל זאת, אם ספייק לי היה ממשיך לצפות בסרט הווידאו של החתונות המזרחיות, הוא היה יכול להיות מרוצה משלושה זמרים מזרחים המטיבים לשיר את ה"סול" השחור: בועז שרעבי, זמר הנשמה הישראלי הראשון, אבנר גדסי, ששיריו "נפרדנו כך" וה'גברים בוכים בלילה" קרובים לגוספל שחור כמו ש"אהבה שקטה" של "תמוז" קרוב לרוקנרול, ומרגלית צנעני - כשזאת פורשת כנפיים, היא הופכת לזמרת נשמה אמיתית, אחות אמיתית למייסי גריי.