"מה היתה הדקה?"

"ממש ברגע זה נפל שער שכמוהו לא ראתה העיר עכו מאז הבקיע נפוליאון בונפרטה את שערי חומות העיר יריחו" (הגשש החיוור, מתוך המערכון: "שירים, שערים וטכנאים").

קיץ סוער עובר על אוהדי הכדורגל בארץ הקודש: הפיגועים ומזג האוויר שמטגן אנשים כמו שמסעודה משדרות מטגנת שניצלים; בית"ר ירושלים נראית כמו אופרת סבון ("אני טדי המכוערת"); הפועל חיפה מתפרקת מכנסיה; ליברפול הגדולה לא הגיעה, במה שכונה "אסון ורסאי של הכדורגל הישראלי" (טוב שלא הגזימו); ושידורי הכדורגל האנגלי הפכו לשידורים לעשירים בלבד. אחרי כל זה נחתה מכת ברק נוספת: "שירים ושערים", תכנית הקאלט המיתולוגית, יורדת מהאוויר אחרי שלושים שנה.

"מה שקורה עכשיו בשטח זה שהתחלקנו לשלושה קבוצות; - שלוש קבוצות; - מה שלוש? אני חילקתי את הקבוצות, אני יודע לכמה. שלושה קבוצות עשו התנחלות אוהדים על המגרש, שלושה קבוצות לקחו את השופט בן ערובה ושלושה קבוצות שם שורפים את המועדון".

"שירים ושערים" היתה שלב חניכה של כל ילד שקוטלג כאוהד כדורגל, יחד עם לימוד של מטען קללות הכרחי נגד הקבוצה השנואה והפנמתם של אלמנטים טקסיים אחרים. בתור ילד, אם אביך או אחיך הגדול מוצאים עיסוקים מעניינים יותר בשבתות מאשר לקחת אותך לאיצטדיון הומה מפצחי גרעינים דחוסים - אין לך ברירה אלא להיצמד לטרנזיסטור מגושם שלא קולט FM ונראה יותר כמו פצצה ממלחמת העולם הראשונה.

אחר כך, כשאתה כבר נער שגילה את אופציית המוניות עם תעריפי השבת או לחלופין מצאת חבר שיש לו רשיון נהיגה, אתה עובר את השלב המתבקש ומגיע למגרש עצמו. אז אתה מגלה שחלק ניכר מהאנשים סביבך צופים במשחק תוך כדי האזנה לרדיו, ומדווחים לכל מי שנמצא ברדיוס מטר מהם על ההתפתחויות האחרונות במגרשים.

"פנדל לחיפה", מישהו צועק, וחבורה של עשרות אנשים מתקרבת אליו, אל סוכן המידע שמרגיש כמו מלך העולם, נדבקת לו לטרנזיסטור, מזיעה לו על הצורה ושואגת יחד איתו משמחה או בוכה מעצב.

"אם זיכרוני אינו מטעני, זו פעם ראשונה שמימוני מבקיע שער בדקה ה-88. זכור לי מקרה דומה לפני שנה ועשר דקות, אז מימוני הבקיע שער מאותה רגל, מאותו כדור, מאותה פוזיציה, אבל אז הדקה היתה 87 ולא כמו במקרה הקלאסי שלפנינו, שמימוני הבקיע ב... מה היתה הדקה?"

כשהיית במגרש גילית גם משהו אחר. תוך כדי האזנה ל"שירים ושערים" ראית איך הדברים שהשדרנים מתארים קצת רחוקים מהמציאות. זה אולי כשרון מולד לתאר מהלך מסוכן של מכבי פ"ת נגד צפרירים חולון, באימא של הגארבג'-טיים העונתי, כדבר הכי חשוב שיכול לקרות, אבל ברגע שאתה רואה את הדברים לנגד עיניך, אתה לא יכול שלא לגחך ולשאול את עצמך האם השדרנים ואתה רואים את אותו משחק.

כדי להפוך את תכנית הדגל האלמותית של רשת ב' לדינמית, קצבית, אטרקטיבית ורייטינגית אין ברירה אלא להתייחס אליה כאוסף של דרמות סוערות, מורטות עצבים, מתלהמות וחסרות כל פרופורציה המלוות בהשתנקויות שדרנים, צרחות היסטריות ובמקרים מסוימים אפילו דמעות של אושר. כמעט תמיד אתה מרגיש אחרי שהתכנית נגמרה שגרמת נזק בלתי הפיך למערכת העצבים שלך.

"האווירה כאן מתוחה מאוד ואני מרגיש שאפשר לחתוך את האווירה בסכין. לחתוך עמי?; - לא, אל תחתוך לפני שתאמר לנו מה הם ההרכבים".

אם מישהו מחפש את הסיבות העמוקות ביותר מדוע הכדורגל הישראלי הפך מבידור למקום של התלהמויות בלתי פוסקות, קללות וביטויי אלימות, הוא יכול להתחיל לחפש אותן ב"שירים ושערים". לא שמישהו יחפש, אנחנו הרי מדינה במצור. אם גדעון עזרא עובר צומת באדום ואומר לשוטר, "אין לך במה להתעסק? אנחנו במדינה עם בעיות ביטחוניות", אז מישהו חושב שבאמת ינסו להבריא את הכדורגל?

עד כמה שירידתה של "שירים ושערים" היא עניין כואב ומעציב, מדובר פה בהזדמנות להמציא אותה מחדש בתור משהו שפוי, תרבותי ואינטיליגנטי. טל ברמן, במסגרת רדיו ללא הפסקה, הוא בהחלט ליהוק מבריק. רק שאסור לו לתת לפרשן המיועד, שלמה שרף, לגרור אותו לתוך תסבוכות של שליפות בלתי אחראיות מהמותן וסגירת חשבונות אישיים. שרף הוא אדם שמבצע, בממוצע, סולחה אחת לשלושה חודשים. הוא כל הזמן מסתכסך וסולח. הביאו אותו בתור תואם אבי רצון (הפרשן חסר הגינונים של "שירים ושערים") - עוד אחד איתו הוא הסתכסך, עשה סולחה, עכשיו לא ברור איפה יחסיהם עומדים.

"שמתם לב רבותיי שמכבי ת"א איננה בין שלושת הראשונים. אילו היתה מכבי ת"א בין שלושת הראשונים, אז אחת הקבוצות מבין שלושת הראשונים, לא היתה בין שלושת הראשונים. מה שמוכיח לנו שבין שלושת הראשונים יכולים להיות רק שלושת הראשונים, ולא מכבי ת"א, שנמצאת במקום אחר ולא בין שלושת הראשונים".

אם רדיו ללא הפסקה ילכו על אותה קונספציה, אז בעצם לא קרה פה שום דבר. הם ישימו אולי שירים אחרים, קונטרה לשוש עטרי המיתולוגית, יתנו אותות אחרים כששערים מובקעים, וילהקו שדרנים אחרים, אבל זה לא מספיק. לרדיו ללא הפסקה ניתנה הזדמנות לנסות לעצב מעט מחדש את דמותו של הכדורגל הישראלי, לשווק אותו כמוצר תרבותי, בידורי ובלתי מתלהם. זה נשמע גדול, יומרני ופלצני, אבל זה לא ככה. בסך הכל מדובר פה בהתקפה של מכבי פ"ת על שערה של צפרירים חולון, לא בהתקפה של צה"ל על שטחי A.