על מפשעות וכלבים גזעיים

טיפות גשם חומצי קל מטפטפות על גבו הכפוף, הוא נכנס לבניין המפויח ברחוב חולדאי 5, לוחץ על כפתור המעלית כמה לחיצות רצופות, מוציא סיגריה ומצית אותה. המעלית מגיעה. “no smoking" אומר הקול, הדלת נסגרת והוא נושף פטריית עשן גדולה אל עבר בבואתו המשתקפת במראה, לוחץ על הכפתור המורה 6, משתעל בכבדות ולוקח עוד שאיפה מהסיגריה. הדלת נפתחת, הוא יוצא ומוציא מהתיק בעזרת ידו הפנויה את משאף הונטולין, שואף, בהולכו במסדרון הצר והארוך, פעם מהסיגריה ופעם מהמשאף. הוא מגיע אל הדלת, מכבה את הסיגריה על הידית, הבדל שנזרק נוחת על ה-M של ה-WELCOME הרקום על שטיח הכניסה. הוא מפשפש בכיסו ומוציא את המפתח. מרקו כבר מגרד את הדלת מבפנים ומיילל "מיאו!"

"רגע נודניק!" הוא מכוון את המפתח בידו הרועדת אל חור המנעול ופותח את הדלת בחריקה, מרקו יוצא אליו ומתחכך ברגלו. הוא מלטף את גופו הקטן, השדוף והרועד, נטול הפרווה. "כן, אני יודע, מסכן שלי, אתה בטח כבר מת מרעב... נתקעתי איזה חמש שעות בפקק, לא יודע למה סגרו את הכבישים מוקדם היום. כנראה שהם שוב משתוללים בכיכר דרעי".

"מיאו!"

במרכז הסלון הקטן, על מרקעו של ה"מחשבכל", מרצד שומר מסך בדמות שקיעה גרעינית אדומה, "YOU HAVE FIVE NEW MESSAGES" אומר הקול הבוקע מהמרקע.

הוא פוסע, כשמרקו לצדו, על השטיח הירוק, אל עבר המטבחון. הוא פותח עוד קופסת בשר חולדות ומרוקן אותה על הרצפה לידו. מרקו מלקק מיד.

צלצול פעמון צורמני נשמע. הוא ניגש ופותח. היא נכנסת.

"איזה בניין מפחיד. כמעט לא נכנסתי... מה זה? אוי ואבוי, חתול בלי פרווה!"

"מרקו תכיר - זו גלית - גלית זה מרקו. מצאתי אותו בזבל לפני שנה… הוא היה מעוך לגמרי… בגלל שאני אלרגי לפרוות חתולים הייתי חייב לגלח אותו… מה?… הוא הרי בכל מקרה היה מת".

"אויש, מסכן" היא ניגשת ומלטפת אותו.

"מה את רוצה לשתות?".

"מה יש?"

"רק מים".

"מים אם אפשר".

הוא פותח בקבוק של מי תורכיה ומוזג לכוס אחת. מגיש לה ומצית לעצמו סיגריה.

"גם אני הגעתי רק עכשיו, נתקעתי בפקק איזה חמש שעות". משתעל.

"שמעתי שעוד מעט מתחילים לבנות רכבת".

"רכבת שמכבת. זה הכל בגלל החברים שלך האלה, שוב פעם עושים בלאגן, סגרו את הכבישים שעתיים יותר מוקדם משבוע שעבר".

"מה חברים שלי? לא חברים שלי, בסך הכל אמרתי שהמדינה הזו היא קודם כל שלהם, הם קובעים כאן מה הכללים וזה שאני מכבדת אותם לא אומר שאני מזדהה איתם או משהו כזה" .

"מה הם עושים שם בכיכר בכלל?"

"זו תפילה המונית, היום זה צום דרעי, או משהו כזה...".

"דרעי? מה זה צום דרעי? מי זה דרעי הזה בכלל?".

"מיאו!"

"דווקא בימים קשים אלה עלינו להיות מלוכדים כאיש אחד" אומר הקול הבוקע ממסך המחשבכל. היא שורקת ומחליפה ערוץ. "וכל זה רק ב-999 שקלים בלבד". שריקה. "בספרו החדש על מפשעות וכלבים גזעיים..." הוא נשכב על מזרן הפוטון הגדול המונח על הרצפה. היא נשכבת לצדו, עינייהם נעוצות בתקרה.

"השמיים הם הגבול" הוא אומר לפתע.

"זה מ'ביטוחים סלולריים'!"

"נכון - עכשיו תורך".

"'העתיד בידינו'".

"אמממ…פרסומת ל'ריקשה לימוזינה'?"

“YOU HAVE THREE NEW MESSAGES”.

"אי אפשר ככה יותר!"

"הכפתור של הווליום מקולקל" הוא מתנצל.

"אי אפשר לכבות את זה?"

"זה מחובר לשקע הראשי של הבניין".

"שקע או תקע? אני תמיד מתבלבלת".

* * *

הם עומדים מחוץ לבניין הגדול והחשוך, מביטים בנקודות האור הקטנות המתחילות לצוץ בחלונות כמו גחליליות לעת ערב.

זה היה רעיון שלה, הם ירדו למרתף ומשכו את השקע מהתקע, מבצע פשוט שלא כלל כל סיבוכים. זעקות מוזרות החלו להישמע מכל עבר, הבניין כמו הפך לעדת זאבים מייללים, אנשים יצאו מהדירות עם נרות ופנסים, נתקלו זה בזה במסדרונות ובחדרי המדרגות.

גוש בטון גדול מתמלא בטיפות של אור.

"את חושבת שהוא מפחד שם… לבד בחושך?"

"אני אוהבת אותך".

"מה? זה מהפרסומת של השוקולד נכון? מלך הקקאו".

"לא, זה באמת".

"מה קרה לך? גם את מתחילה לחזור בתשובה".

היא שולחת יד ואוחזת בשלו, הוא מניח לקופסת הסיגריות להישמט מבין אצבעותיו ולנחות על המדרכה.

תחושה ישנה ומוכרת פורצת ושוטפת את כל חללי גופם.