קצת שקט בבקשה
זה לא סוד שאנחנו אומה קולנית. אבל מי שמציע לקצץ בכנפיה של זכות הברברת ולרופף לרגע את הקשר עם הסלולרי הפרטי – הופך לאויב העם
חברת הכנסת סופה לנדבר מגישה הצעת חוק לאיסור השימוש בטלפונים סלולריים במקומות ציבוריים? האם קראנו נכון? האם באמת נפל כדבר הזה בקריית הפרלמנט? האם ייתכן שבלב המצב הביטחוני-כלכלי-חברתי הקשה שלנו, יש מי שבאמת מעוניינת לקצץ בכנפיה של זכות הברברת השמורה לכל אזרח ישראלי באשר הוא, ובכל מקום שיהיה, הוא והסלולרי שלו? לא יעלה על הדעת.
או שאולי כן: אולי, דווקא בתוך ההמולה הענקית של חיינו האלימים, יש לנו גם מעט זכות לשקט, והצרצורים התכופים של הסלולרי, ידידו הנאמן של האדם, כמו גם היצף השיחות הפרטיות בציבור, הם מין מכת מדינה. מכה לא רצינית ביחס למפעלות החמאס, אבל כזו שמחרידה את שאריות השלווה האזרחית שאנשים בני תרבות זכאים לה כשהם נעים במרחב הציבורי.
זה לא סוד גדול שאנחנו אומה קולנית. משפחה ישראלית במסעדה מסוגלת להקים קולות שאון כפלוגת שריון שלמה, על ציודה הכבד. תוסיפו לזה את הצרצורים התכופים, ואת חיי הסועדים המתנהלים לגמרי בפומבי לאוזניהם של סועדים אחרים: "אז אמרתי לו, תפטר אותה, אז הוא עושה לי, היא תדפוק לי תלונה על הטרדה מינית הכלבה" – וזה ציטוט אמיתי משולחן אמיתי ממסעדה אמיתית מן השבוע שעבר.
בישראל, מחלקה בבית חולים ציבורי נראית כמו טיול שנתי של כיתה ו', כשכו-לם מוכרחים לצרוח ולדווח לכולם מה שלום כולם, למען מנוחת החולים. "משה, עשו לו עכשיו קטטר, אבל עוד יש לו דם שמה, ראיתי בשקית של הפיפי" – וזה ציטוט אמיתי מאיכילוב, לפני שבועיים. בערך 80 דציבל של דיווח, ואיחולי החלמה שלוחים מכאן לדוד משה, לאחיינו המזועזע ולסלקום הקטון והירקרק שציווח את "הבה נגילה" כל תשעים שניות.
אפילו בנסיעת לילה לאילת כבר אי אפשר להירדם לרגע באוטובוס, כי כו-לם חייבים לדווח לכולם בסלולרי ש"לא שומעים, אנחנו כבר ליד סדום, אמא תרגעי, לא שומעים".
וסופה לנדבר רוצה לפטור אותנו מכל זה? מן הזכות להתערטל במלותינו לתוך המכשיר הקטון? מן החירות המקודשת לערבב בין הפרטי לציבורי בכל עת נתונה, כאילו לא היו מלבדנו ומלבד מכשירנו אנשים בעולם כולו? נו באמת, לא יעלה על הדעת.
הצורך הלאומי הישראלי בתקשורת סלולרית חורג מכל מה שידוע בתרבות המערבית. הלא אין מדובר כאן בחילופי אינפורמציה תכליתיים שהסלולרי נועד לייעל את התרחשותם, כי אם בטכנולוגיה שנועדה בעצם לקדש את ה"צומוד" הנפשי העמוק של הישראלי למשפחתו ולימבה חבריו, קרוביו, ידידיו ומכריו מהגן ועד למילואים, ואם מישהו מציע חלילה לנתק אותו מכל זה, אפילו לשעה קלה, אפילו רק במרחב הציבורי, המישהו מעורר חרדה כה עמוקה, עד כי יהפוך במהרה לאויב העם מספר 3, אחרי ערפאת ויוסי ביילין. סופה לנדבר –ראי, הוזהרת.
טלפנים יקרים וציבוריים, אנא נסו לרגע לחשוב בשקט על שקט. מעט שקט. בלי צרצרת ובלי ברברת. שקט שיאפשר לממתינים במשרדי הממשלה לקרוא עיתון, למשל. או סתם לבהות בתקרה. שקט שיניח לחולים לנוח. שקט שיקל על העיכול במסעדה. שקט שיאפשר תנומה קלה בנסיעה ארוכה באוטובוס. ואם אתם לא מסוגלים לייצר קצת שקט לבד, מתוך התחשבות מינימלית בזולת, מתוך הכרה בכך שגם הזולת קיים, הצעת החוק של סופה לנדבר היא בדיוק מה שמגיע לכם.
