תראו מי שמדבר
פטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל, ודירוג של פטריוטיות הוא מעשה נבלה. אבל מה לעשות, דן מרגלית התחיל. הוא מחליט למי מותר לדבר ולמי לא
בסוף השבוע שעבר הופיע במוסף "הארץ" תקציר מתוך דברים שנשא ד"ר יגאל שוחט, ובהם הרהורים בקול רם על השאלה אם צריכים חיילים הנקראים לשירות בשטחים – לסרב. באותו יום כתבה רעייתו, העיתונאית אורית שוחט, מאמר תקיף באותו עניין בעיתון "העיר".
לוויכוח הענייני על סירוב ושירות עוד נגיע, אבל קודם כל צריך להסיר עניין מכוער מסדר היום. בדרך כלל אני לא שש לעסוק בעמיתיי, אבל יש דברים שמחייבים תגובה, מטעמים של יושר ושל גועל נפש. ובמקרה הזה - מה שכתב דן מרגלית באותו עניין, ביום שישי האחרון ב"מעריב".
אפשר לעסוק בהרחבה בקתדרה שמעליה מטיף מרגלית מוסר לאחרים. בתנאים האלה, לא יהיה נמוך מדי להזכיר לו מה אמר מעל כל במה על המו"ל, אותו אחד שמשלם לו היום את משכורתו, אבל בואו נניח שכולם יודעים מיהו דן, ונתמקד במה שהפיקה מקלדתו הפעם.
תמצית הטיעון המרגליתי היא זו: בני הזוג שוחט הם בוגדים ("שהניחו מטען צד על דרך הפטרולים של צה"ל... בדמוקרטיה מתוקנת היו מעמידים אותם לדין"). לא פחות מזה. הם בוגדים משום שנוח להם. אתם מבינים, שתי בנותיהם ירדו מהארץ, ולכן הן והנכדים לא מצויים בסכנה. "מי שילדיהם ירדו מהארץ הם במידה מסוימת כיהודי אמריקה", כותב מרגלית. "זכותם לתת פומבי להשקפתם כחלק מהתהליך הדמוקרטי, אבל בערבון מוגבל מבחינה מוסרית". וכך הלאה והלאה דברי בלע.
פטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל, ודירוג של פטריוטיות הוא מעשה נבלה. אבל מה לעשות, מרגלית התחיל. קשה לחשוד במי שהיה עשרות שנים חבר מערכת "הארץ" לצידה של אורית שוחט, שהוא איננו יודע שיגאל שוחט איננו רק "ד"ר", כפי שמרגלית מציין בנימה המזכירה את הדרך שבה נהג דוד לוי לגלגל את התואר "פרופסור".
יגאל שוחט היה טייס קרב שנפל בשבי המצרי ועבר בו יסורים שדן מרגלית איננו יכול אפילו להעלות בדעתו. הוא איבד רגל, ומתמודד מדי יום עם נכות. במסגרת שירותו הצבאי לקח שוחט סיכונים מהסוג שמישהו כמו מרגלית, שהסכנה הגדולה ביותר שהכיר במסגרת צבאית היתה שאלוף כלשהו, מאלה שהוא אוהב להתארח על שולחנם, ינעץ בו בטעות מזלג, קורא עליהם רק בספרים. מרגלית יודע את כל זה, אבל – אולי בגלל ששוביניזם הוא בדרך כלל מאפיין של מי שלא ידע סכנה – זה לא מונע ממנו לומר שלשוחט אין רשות דיבור. מה לעשות, ובסולם העקום של מרגלית, שקובע למי יש זכות לדבר, יגאל שוחט עומד הכי גבוה, במקום שמעליו עומדים רק אלה שקולם כבר אינו נשמע.
אני בטוח שיגאל שוחט, שאותו אינני מכיר אישית, לא מאושר מאזכור הדברים האלה כאן. אני בטוח שהוא מעדיף שנדון בתוכן דבריו, הראויים בהחלט לוויכוח. אבל קודם כל יש צורך דחוף לחשוף את הזדון המרגליתי. ועכשיו, לעצם הדברים.
כל אזרח בישראל צריך להתמודד, לקראת הימים הבאים, עם שאלת הציות. בשבועות האחרונים, ובעיקר מאז חיסולו של ראאד כרמי, אנחנו יודעים בדיוק עם מי יש לנו עסק: עם ממשלה שלא תיתן שום סיכוי לפתרון אחר חוץ מכניעה מוחלטת של הצד השני. כניעה שתלווה בגל אלימות שכמוהו לא ידענו. יותר ויותר, כולל בעדויותיהם של אנשי המילואים שהודיעו על כוונתם לסרב בעתיד, אנחנו נחשפים לפרטים הקשים והמשחיתים של מלאכת הלחימה בשטחים.
השאלה אם כל זה צריך להביא למרי אזרחי, הכולל הפרת חוק, היא שאלה קשה וחשובה. צריך לדון בה מעל כל במה, במלים חריפות. אבל המרגליתים, אבירי הפטריוטיות המזויפת, לא רוצים דיון כזה. הם רוצים להחליט למי מותר לדבר ולמי לא.
