עשרת הגדולים של שרון מולדאבי

1. הביטלס - "ריבולבר"

בגיל שמונה אמא אמרה לי שמתנת היומולדת שלי השנה תהיה תקליט של הביטלס. נדמה לי שרק בגלל העטיפה בחרתי בריבולבר , ולא ב"לט איט בי" ו"סרג'נט פפר", שאני זוכר מהמדף שם. התקליט עלה שלושים ושלוש לירות ותשעים אגורות. תודה, אמא.

2. הבי ג'יז ואמנים שונים - "סאטרדיי נייט פיבר"

בכיתה ח', כשהסרט הגיע לארץ, זכיתי עם חברה בתחרות הדיסקו של חטיבת הביניים. השיר שלנו היה "More Than a Woman". התקליט הזה ו"ארייבל" של "אבבא" היו אז פסקול חיי.

3. הפינק פלויד - "The Dark Side of the Moon"

עדיין בכיתה ח'. חבר לכיתה הביא אותי אליו הביתה אחרי הלימודים, בסלון היתה מערכת סטריאו משוכללת, והיה אוסף תקליטים של אחיו הגדולים. אחרי הפעימות והצריחות, כשנכנסה הגיטרה החשמלית האיטית והחמה של דייויד גילמור, עברתי חוויית התגלות כמעט דתית. באותן שניות ממש ידעתי שנכנסתי לעולם שממנו כבר לא ארצה לצאת, ושהגיטרה הזו היא ההתחלה של שארית חיי.

4. ג'וני מיטשל - "בלו"

תקליט שמקושר בזיכרון לאהובתי משנות התיכון, ושלא מפסיק לגדול עלי מאז. מילים, לחנים, נגינה ושירה מדהימים של נשמה שיודעת להיות בו בזמן כה מיוסרת וכה חופשיה, כה פגועה וכה מוכנה לנתינה. "שירים הם כמו קעקועים/ דיו על סיכה/ ומתחת לעור יש חלל ריק שצריך למלא".

5. הדורז - "הדורז"

בגיל 16 שמעתי לראשונה את "תפילה אמריקאית". הדורז הפכו אותי מנער היפי שרואה רק את כל מה שדרוש תיקון בעולם ללובש שחורים שמתחיל להסתכל גם בכל מה שמפוחד, פגוע, פגום ומסויט בנפש פנימה. היום המילים של מוריסון אומרות לי הרבה פחות על חיי, אבל המוזיקה שלו ושל חבריו עדיין מפעימה בדימיון, בעוצמה ובכאב אינסופיים.

6. הוולווט אנדרגראונד - "הוולווט אנדרגראונד וניקו"

הדורז פתחו את הדלת, ובמרתף כבר פגשתי את איגי פופ, ג'וי דיויז'ן, ניק קייב ויתר המשוררים האפלים והמקוללים של הרוק. הוולווט אנדרגראונד הם במקום הראשון אצלי מכל דיכאון הדיסטורשן הזה. אני קשור רגשית להמון תקליטים של לו ריד, ניקו וג'ון קייל.

7. יהודה פוליקר - "אפר ואבק"

היצירה הישראלית שהכי מפרקת לי את הלב, וגם סוג של תעודת זהות תרבותית עבורי. זו היהדות שלי, זו הישראליות שלי. חיבור מזהיר בין הפרטי לכללי, בין העבר והמורשת לחדשנות ולניסיוניות, ובין "מה שהיה, ומה שהיה יכול להיות". אין לי מילים ללכוד את נשגבות יצירות כה מורכבות, חכמות ומרגשות, עשירות וצנועות, נוקבות, מדויקות והמנוניות כשיר הנושא, "רדיו רמאללה" ו"שיר אחרי הגשם".

8. יו -2 - "אכטונג בייבי"

גיליתי אותם בתקליט "War", ראיתי אותם בשתי הופעות אדירות בסוף שנות השמונים, וכש"אכטונג" יצא התאכזבתי. אחר כך התרגלתי, התאהבתי והתמכרתי. הם הלהקה עם הלב הכי רחב. את שנות העשרה ושנות העשרים המוקדמות שלי העברתי בלאהוב את כל הילדים ה"רעים" של הרוקנרול. יו-2 מוכיחים שאפשר לעשות רוקנרול לא פחות נוגע ופוגע ומלא תשוקה ולהישאר אנשים "טובים".

9. סטיבי וונדר - "שירים במפתח החיים"

כשהייתי בצבא חשבתי שהוא מתקתק ומסחרי בגלל "רק צלצלתי לומר שאני אוהב אותך", וזה רק מראה כמה צעיר, בור ויהיר הייתי. בשנים האחרונות אני שומע בעיקר מוזיקה שחורה, ישנה וחדשה, וכיף לגלות יבשת מוזיקלית ענקית ומופלאה שהכרתי קודם בעיקר דרך הפרשנות הלבנה שלה. וונדר הוא מהגאונים האמיתיים היחידים בפופ. חוץ מזה, מאוד התאים לי המעבר ממה ששידרו לי בעבר גיבורים כג'ים מוריסון, איגי פופ וגם קורט קוביין, למוארות, לחושניות, לאחריות החברתית, לתקווה, לנחמה והחמלה של ענקי רוח כוונדר, מארווין גאי, סם קוק ובוב מארלי.

10. אמנים שונים - מוטאון, "אוסף הלהיטים האולטימטיבי"

החיים היו מושלמים לו יכולתי לגור בתוך להיטים מושלמים כ"עיקבות הדמעות" של סמוקי רובינסון, "מיי גירל" שהוא כתב לטמפטיישנז וכל השאר של מארווין גאי, הפור טופס, דיאנה רוס, ואחרים. הדיסק הכי טוב להתחיל איתו את היום. גם כשהם עזובים,עצובים, מקופחים ומוחים, השמש זורחת מהשירים של הכותבים, המפיקים, הנגנים והזמרים האלה.