האופרה אלקטרה: ואגנר על ספידים

בכורה ל"אלקטרה" של ריכרד שטראוס באמפי קיסריה, הערב ב-20:30. לשם שינוי, הפעם בלי טונה וחצי של כדור בדולח נפתח – ועם הפקה מקורית לגמרי. אשר פיש ינצח על התזמורת הסימפונית של ראשון לציון, רינה ירושלמי - מי שהגישה לנו מקטעים של התנ"ך בפרשנות חדשה – תביים, אבי-יונה בואנו (במבי) אחראי לתאורה, מרי ג`יין ג`ונסון יובאה מארצות הברית וטינה קיברג מדנמרק ושתיהן זמרות מצוינות. הכל אחלה, אבל ייתכן מאוד שאפילו היתושים המקננים דרך קבע באמפי לא יגרדו את העצבים כמו האופרה עצמה.

ל"אלקטרה" יש היסטוריה ארוכה-ארוכה, אלפי שנים לפני שהמלחין ריכרד שטראוס רתם את הוגו פון הופמנשטאל לכתיבת הליברית. היא מופיעה לראשונה כדמות צדדית אצל הומרוס. היא זכתה לחיי-נצח בטרגדיה של סופוקלס. פרויד קרא על שמה תסביך שלם. ב-1909 יצאו באי האופרה המהוגנים מן הפרמיירה כשהם מזועזעים לחלוטין מעוצמות התשוקה ומעומק הטרגדיה שזה עתה הוצגה בפניהם על הבמה, כמו גם מהכושר הפיזי הצרוף שהיה על הנגנים להפגין, כדי לבצע משהו שנשמע כמו ואגנר המאוחר תחת השפעה כבדה של סמי מרץ. אבל כיוון שלאופרה אין קיום אם אין סיפור, מופרך ככל שיהיה, אז הנה הסיפור.

הכל מתחיל כשאגממנון יצא למלחמה, ואשתו קליטמנסטרה השתעשעה קצת עם אחד, אגיסטוס, כך שעם שובו הלא מתוכנן של אגממנון הביתה, הוא נרצח מייד. תתחילו לספור גוויות, בבקשה. הזוג המרושע מולך כעת, אבל יש גם ילדים: אלקטרה וכריסוטמיס, אחיות שהאמא המרשעת נוהגת בהן כבשפחות נחותות לגמרי, ויש גם אח, אורסטס, שהצליח לברוח מן הארמון. כולם ילדיו של הנרצח. שתי האחיות מבלות זמן רב בצחצוח רצפות שיש, כמו גם בתפילה שאחיהן ישוב ויעזור להן לנקום את מות אביהן, כי בנות, בטרגדיה היוונית, בדרך כלל לא עושות את זה לבד.

לבאי האופרה ב–1909 כל הסיפור הזה היה נהיר לגמרי, כי הם אולצו ללמוד בעל פה את סופוקלס בגימנסיה, תחת איומי סרגלים שהיכו באצבעות. לפיכך, כשהוגו פון הופמנשטאל בוחר למקם את הסצינה הראשונה בארמון, כשכמה מן הנשים המשרתות מגוללות ברצ`יטטיב אנרגטי את צרותיה של אלקטרה, הוא הניח שכולנו נבין ונדע. והנה, אפילו לא כל המשרתות מצליחות לגייס אמפתיה ליתומה המוזנחת שמתנהגת ממש מוזר. אלקטרה עצמה עולה מן הקלעים וקוראת בשמו של רוח האב המת, כריסוטמיס האחות הצעירה מצטרפת והן מנסות לחזק זו את זו, ואז המרשעת מצטרפת: קליטמנסטרה רוצה לדעת איזה זבח יפיס את דעתם של האלים, מפני שיש לה חלומות מלאי אשם. אלקטרה מתעלמת בבוז מאמא שלה.

לפתע נפוצות בארמון שמועות-שווא על מותו של האח האהוב אורסטס, מה שמאפשר באופרה, בדרך כלל, התרוצצויות קדחתניות על הבמה וקצת צעקות. כריסוטמיס מביאה את השמועה לאלקטרה, וזו משכנעת את אחותה לבצע את הנקמה ביחד, כפי שהאלים מצפים מהן, כי כבר אין אח להסתמך עליו.

אלא שלפתע – תמיד לפתע – מתברר, כי אורסטס בעצם חי, והוא זה שתרם להפצת השמועה המוקדמת אודות מותו, כחלק ממהלך מתוחכם. למרות שהוא חונן בטסטוסטרון, תשוקת הנקם שלו פחותה משל אחותו, אבל היא משכנעת אותו לפעול, וביחד עם מלווה מבוגר ממנו הוא משלח את קליטמנסטרה בזריזות אל מותה. אלקטרה לא יודעת את נפשה מרוב שמחה. אגיסטוס, ההוא מהשעשועים, נכנס. הוא שמע אודות מותו של אורסטס, ואלקטרה – ערמומית שכמותה – מאשרת כי אכן, הוא ממש מת. היא מובילה את אגיסטוס פנימה אל הארמון, שם מצפה לו גורל דומה לשל קליטמנסטרה. מה עכשיו? שלוש גוויות כבר היו לנו, ומרגע זה ואילך מתפצלים מפרשי האופרה ובמאיה לדורותיהם, לשתי אסכולות מנוגדות. באחת, אלקטרה מפזזת בשמחה ובגיל על כי כל העניינים סודרו על הצד הטוב ביותר. אבא מת? שתמות גם אמא. היא אפילו רוקדת קצת לציון שמחתה, ואחר כך מתעלפת מתוך אקסטזה טהורה. במאים מודרניים ממתנים את האקסטזה ועושים מזה מין אקט פסיכוטי רווי-אשם. לבחירתכם. מתוך היכרות עם עבודות הבימוי של רינה ירושלמי, יש לצפות להוד ולהדר שמשתדכים היטב לאבני האמפיתיאטרון, אבל לא תורמים להקלת הישיבה. לרומאים אולי היה נוח יותר.

בימים אלה ממש עולה בארצות הברית התשובה היוונית המודרנית לריכרד שטראוס: מיקיס תיאודורקיס הוותיק מריץ אופרה חדשה לגמרי, גם לה קוראים "אלקטרה" וגם היא עוסקת באותו עניין ממש, אלא שהפעם, כיאה לאלף החדש, כל הסיפור רווי בתובנות פרוידיאניות לרוב. מבלי לשמוע, הייתי חותמת מייד על המלודיות של תיאודורקיס במקום על ההרואיות הדרמטית והטרגית של שטראוס, שלפחות מבחינה מוסיקלית זו לא בדיוק האופרה הכי מוצלחת שלו. תבלו יפה, ואם רינה ירושלמי הוסיפה גווייה או שתיים לעלילה, אנא, ספרו לי.

אלקטרה, רביעי ה-14 ביוני, התיאטרון הרומי בקיסריה. הצגות נוספות ביום שבת ה-17 ביוני וביום ראשון ה-18 ביוני.