טריאסט

הוא זקן. לפני שנים, כשהגיע לכאן, סבר כי יהיה אחרת. במסעדה שבה אכל את ארוחתו הראשונה נשאר לעבוד כמלצר. בעל הבית, גבריאל, הניח סינר מלצרים על גופו, ושלח אותו לנקות שולחנות. עכשיו, אחרי שלושים וחמש שנים, הם שונאים זה את זה שנאת מוות. פעם, מזמן, בסוף ערב מוצלח, לחש גבריאל על אוזנו כי יום אחד יעניק את המסעדה לו, עובדו הנאמן. בניו למדו אז הרחק, ארכיטקטורה, ועסקי המסעדה היו נלעגים בעיניהם. אחר כך שבו מלימודיהם, מבוהלים, חטפו את הסינרים, תפסו בחוזקה את עמדת הניהול.

גבריאל טרם מת, והוא יורד כל יום את עשרים המדרגות שבין דירתו לקומת המסעדה. בשעה זו כבר ממתינים על שולחנו קפה הבוקר והלחמנייה. שלושים וחמש שנים, ועדיין, מאז היום הראשון כאן, מעניק לו גבריאל את הזכות, להגיש ארוחה ראשונה לאדון הבית.

בכל לילה הוא עוזב אחרון, והמסעדה נסגרת, נאטמת, הופכת חידה חסרת פתרון. ראשון בבוקר ינעץ מפתח, יהפוך אותו בחור המנעול, יתיר את החידה. עובדי המטבח יגיעו מעט אחריו, אחר כך המלצרים. גבריאל יֵרד מביתו, ילגום את הקפה, יגער בעובדים המנומנמים.

שעות השחר מיטיבות עמו. תנורים אדומים, וחום, ונמנום. קילוחי הקפה בדמם של העובדים מפיחים רוח טובה בחלל המסעדה. כל היום יביטו העובדים רק בו, במוצא שפתיו, הוא המחליט והקובע.

בצהריים הוא יוצא להפסקה ארוכה, חסרת גבולות. איש אינו יודע מתי ישוב, והמסעדה מתנהלת בלעדיו, נעה חוששת מסועד לסועד. משהו סמוי מתקלקל בהעדרו, משהו קר רובץ בתנורים, פולש למנות. המלצרים מתרוצצים, מנסים למלא בתוכן את הרִיק שנוצר מאחוריו.

בהתייצבו על מפתן המסעדה נאנחים כולם - שבו השלום, השגשוג, הרווחה. איש מן העובדים אינו מעז לשאול היכן היה, גם גבריאל אינו מתקרב אליו בפושטו את מעילו, כובעו, בלובשו את חלוק המלצר. בין הארץ השוממה של הבוקר לבין הישימון של הלילה, עומדת לו זכות בהירה - להיעלם.

אין הם יודעים עליו הרבה. שלושים וחמש שנים, וסודותיו עמו. ערֵמה כהה ונוצצת, מעמקיה נסתרים. אין הם יודעים לאן הוא הולך, ואין הם יודעים היכן עומד ביתו, ואין הם יודעים אילו תמונות תלויות על קירותיו.

הפסקות הצהריים הן טקס, פולחן. תחילה הוא אוכל. אין הוא מסוגל לאכול דבר מן המסעדה של גבריאל, וכל מקום אחר עדיף בעיניו. בכל יום הוא צועד אינסוף רחובות, סחור סחור, גומא מרחקים, מתעייף, המסעדה שיבחר בה תגיש ארוחה להלך רעב. לאחר הארוחה הוא יוצא לתוּר מקום אחר, שם ישתה קפה. שלושים וחמש שנים בעיר אחת, ועדיין אין לו מקום קבוע, שהכול שם מכירים אותו, והקפה מוגש לו בהלצה.

לא.

הוא מזמין את הקפה, יושב ליד חלון. איש אינו מכיר את מחשבותיו, איש אינו זקוק. הוא מבין - אלה יהיו החיים. לאחר הקפה, עליו להמשיך ללכת, להתבונן בעיר, להרהר, להשמיד ממחשבתו את הרהורי היום הקודם.

לעתים הוא מתעכב מול חצר בית ספר. אחרי שעות הלימודים, ילדים מרעישים, מול ילקוטיהם. הודו לאלוהיכם, ילדים, שאינכם זקוקים לאלכוהול, לטבק, לקפאין, לכפות רגלי נשים. הודו לאלוהיכם, אל תפחדו. אין לו דבר עם אלוהינו.

הוא היה פעם צעיר, ילד-נער, ולפניו עמד העתיד. בעיר אחרת, קטנה, במדינה אחרת, בקצה אימפריה מגולפת משנהב של נסיכוֹת. גופו זחל אל העתיד אט-אט, גוף בריא, חזק, הרועד מתענוג מגעו של הזמן. אך אי-שם, למשל בקצה עקביו, שם החל האיבון, נוקשות שהיא אות כי לא בגרות מאושרת ממתינה, אלא מלחמה, פליטוּת, ייאוש, עיר רחוקה לאחר תום הכול. הוא שיחק עם חבריו, וטרח על מחברותיו, אך בקצות עקביו כבר היה הכול ידוע. שם כבר נרשמו שלושים וחמש שנים בעיר קטנה, זרה, במדינה אחרת, טובת לב מכדי לסרב לפליטים שבאו טיפין-טיפין מן המזרח.

שלושים וחמש שנים, מלצר. בכל יום נמשכת המשמרת ונמשכת. בכל יום הוא עוצר פעמים רבות מול הדלת, מקנח ממצחו זיעה לא נראית. יום אחד תופיע בפתח מכשפה זקנה שאפּה יבלות, ותציע לו פטריות מורעלות.

שלושים וחמש שנים.

כל יום הוא הולך בכל רחובותיה של העיר. בכל יום עליו לשבת על ספסל. תמיד על שפת צומת, כיכר, שדרה, גן. חשובים לו העצים המתעמלים מאחוריו ברוח, חשובים לו הרוכלים המזדקנים יום-יום מאחורי עגלותיהם. עיר קטנה, זרה לו, שלושים וחמש שנים הוא עוקב אחר תנועותיה הקטנות.

על ספסלו הוא יושב, העוברים ושבים חולפים על פניו. לעתים הוא מביט מעלה, לעתים מטה. הרוח צולפת, השטן מלקק בלשונו ערבוביה של גגות. כאן מוטב לו לשבת. טוב היה לוּ התחפש, לו העז לעשות שימוש באבקות לבנות ושֶמֶן ליצנים. אך בשיכול רגליים הוא יושב, נשי מאוד, פניו כפנס. טיפות-טיפות הולכים האנשים, עסקיהם נשמטים מאחוריהם, כלשונות שתן הם גוועים במורד השדרה.

בשבוע שעבר ראה אדם מוּצא מביתו על אלונקה, גופו מכוסה שמיכה.

"הוא ירה בעצמו," אמרו אנשים.

"הוא רצה לירות באשתו," הסבירו.

זה כך. העיר קטנה, העצב יוצא מקצות האנשים. המוות… כמו תקתוק קטן. יום אחד יוּצא גם גבריאל מביתו. לאחר ימי האבל יבואו בניו, אילמים, מפוחדים… רצוננו שתמשיך עמנו. הוא יודע מה יענה.

בכל לילה הוא אוסף את מחשבותיו תחת כרו. עיני חתול מאדימות בחשכה - לא אני בחרתי את זיכרונותי.

הוא קיסר, זו תכליתו וזו תשתיתו. הוא סובב ברחובות העיר, ימים ושנים, מלפף אותה, סביב-סביב, ואנשיה עֵרים לדמותו. הוא זוכר פֶּסל בעיר הולדתו, פרש זקוף, שולח צל ארוך לתוך החנויות. הוא זוכר רחובות צרים, ובערב, ציוצי ציפורים ליד אנדרטת הגיבורים. הוא זוכר את המורה לציור ומלאכת יד, פוסע ברחובות העיר סחור-סחור. תמיד חומק, משתמט, פוסע כחוטא.

הוא זקן, אבל זוכר -

בימים מוזרים היה מגיע המורה עד ביתם, חָפֵץ להעביר צרור אגוזים או ציור קטן לתלמידו. הוא היה עסוק בצעצועיו ובספריו, או עמד לצאת לשחק עם חבריו, אך אביו היה מזעיקו לשבת למרגלותיהם - הנה ברונו, בנו של האדון שולץ המנוח, שהיה איש טקסטיל מצוין, אב לכל סוחרי האריגים בעירנו.

בכל ביקור היה מציג המורה-צייר משהו חדש שמצא באחת החנויות. תמיד השיג חפצי תענוגות קטנים, תיבות טבק ופומיות שנהב ומניפות משי וקוביות שַיִש וחיילי בדיל ורקדניות זעירות וצעצועי קפיצים. על שולחן חדר האורחים היה מעמיד את רכישתו, מציגה לראווה, וזו היתה נותרת זקופה בשעה שתשומת הלב ניטלה ועקרה אל נושאי השיחה.

הוא זוכר את אביו משוחח על בדים.

שנים רבות היתה חנות הבדים הגוועת של משפחת שולץ מושכת את עיני האב, וכך גם בעליה, האדון יעקוב שולץ. בימי חג, בבית הכנסת בדרוהוביץ', היה אוחז בכף ידו של שולץ ולש אותה בדבקות. אחר כך התפזרו השָנִים, חנות האריגים נעלמה, אך האב התרגל לתלות חלומותיו בבית שולץ. אל ברונו היה מביא את בנו, אולי יביאוֹ לגדוּלה.

ציוריו היו רעים. טכניקה שברונו שולץ העיר עליה בצער, "ללא תקווה," ובנוסף, נפש שגופה כבר יודע כי ישתייך למלצר, לא לאמן, מדוע להגדיל את הצער?

אך בלילות הנעימים היה מוסר אותו האב לידי המורה-צייר, שיחנכוֹ. ברחובות הזרועים כוכבים בגון הספיר היה נושא המורה את תלמידו הרדום, מחזיקו על זרועותיו, תחת השלטים המזמינים לחנויות חשוכות. מבוכי העכביש של דרוהוביץ' הלילית היו נפקחים ונפתחים, ולבסוף היה מבנה בית הספר מגיח מולם במלוא הדרו. דרך אחד הפשפשים הצדדיים היה ברונו שולץ מכניס את הילד הישן אל סדנת הציור, אינו מעלה בה אור, רק מסיט את הווילונות הכהים, מכניס פנימה את אדי אורם של הכוכבים. אט-אט היה מניח מידיו את תלמידו, מותירו על אחד משולחנות העבודה, לשכב על גבו, עיניו פקוחות, וסביב לו המורה, מתהלך בסדנה, מצייר על בדים עצומים, כורע על ברכיו להראות לו פולחנים, ונושק לקצה המפה המשתלשלת משולחן הכתיבה, וקם, ומספר על גדולתה של פולין, וההיסטוריה, והמלכים, והפֵיות, והכבאים, והנזירים האוספים תמונות של קרבות ימיים.

הבוקר היה בא, והמורה-צייר היה משכנעו - נישאֵר, עוד מעט יבואו התלמידים.

משך כל היום היה מחוויר ודוהה בו בלִיל נצנוצי הלילה. הזמן היה הולך ומקלקל את המראות הבהירים, תענוג הדקות הקלופות מעורן. ברוחב לבו של ילד הניח ללילות להתפוגג מזיכרונו. מדוע לשמור על מה שיקום ויהיה גם מחר, גם מחרתיים?

בהפסקות הצהריים, על ספסלו, הוא קורא ללילות הספיר. הוא זוכר ולא זוכר, כתמים, עיוורון הולך וגדל. בית הספר עומד ענק בזיכרונו, וחשכת הכוכבים נתלית, ועיניו הפקוחות, וקפלים של רגע אחד. שטים בו מראות, תמונות, קוערים של ספינות רדודות. רגעים שזוכר הגוף, לא זוכרת הנפש. הולך בו סחור-סחור המורה-צייר הפוסע בדרוהוביץ', הנצמד לקירות, הנכנס מתנצל לחנויות כהות, המגשש בהתחטאות אחר פתחים אחוריים, סודות המוחבאים בדופנה הכפול של החנות.

לעתים בלילות הוא מתעורר, צועד אל המקלחת, עומד תחת הזרם עד שמסתלק בשרו מעליו - עת לזכור, עכשיו.

רק כאן, אחרי שנים רבות, בהיותו דייר בעירו החדשה, נודע לו כי המורה-צייר עסק גם בכתיבה, ולילות הספיר הורדו אל בטן הסיפורים, נכלאו בהם כרמזים, כתפאורות, כעמודי יסוד. בערים הרחוקות מדרוהוביץ', הערים שאינן יודעות על קיומה, קנה לו המורה שם-עולם. בדרוהוביץ' נודעו רק ציוריו. בעת שהיה מבקר ברונו שולץ אצל אביו, ושיחתם על אודות בדים נמוגה, היה מתנצל המורה-צייר, עליו לצאת לעסקיו, והאב היה רומז כלפיו בניד ראש. ברונו שולץ, ברישול יד, היה מצייר לו על פיסת נייר אשה חמוקית, רכוסה במגפיים.

כל יום הוא פוסע, ואין צומת בעיר שאינו מתכבד בדוכן עיתונים, ואין דוכן שלא תלויים על צדעיו גיליונות פורנוגרפיה, ארוטיקה גבוהה, נועזוּת רעבה לגבולות. הוא מעיין בגיליונות המתחלפים מדי שבוע, בוחן את הצבעים המיניים, הנשים הדרוכות במילוי שליחותן. הוא חושב על הנשים החמוקיות, הקטנות, שנבעו מעפרונו של ברונו, ושאביו היה שומר אי-שם. רק פעם אחת חמקה אחת הנשים אל מתחת לשידה, והוא הרים אותה בכפות ידיו - נערה גבוהה, שערוותה הצליפה בעיניו. עתה הוא בוחן מספסלו את הנשים החולפות על פניו, ובז לגופן המסובך, שאינו יודע להבעיר גבר כאותה נערה, שערוותה היתה תלת-קו.

אלה יהיו החיים.

באחר צהריים אחד, כשהסתיו המלאכותי של דרוהוביץ' זרח כזהב בשמים, לקח אותו ברונו שולץ לאשנב בין שתי חומות בתים. "אם יום אחד יקרה משהו, כאן אטמין את היקר לי."

הוא היה נער, סופות גוף פקדו אותו. אחותו היחידה נישאה ועקרה עם בעלה לעיר אחרת. אביו מת, אמו נישאה מחדש, לגבר שהכריח אותה לקרוא לו "אדוני.. מבחינתו, המלחמה הגדולה באה בעתה.

הוא נמלט מזרחה, לרוסיה. חמש שנים בין מחנות של פליטים ועקורים, תחת שמי-שלג, נהרות, פחדים. תחנה ועוד תחנה ועוד תחנה. בדרוהוביץ' נותר ברונו שולץ, וגטו לופף סביב לו, ועיר קצינים נאצים, וקצות פרגולים. קצין האס.אס פליקס לנדאו העמידו לצייר ציורים על קירות, ולאייר כרזות, ולמיין יצירות אמנות ולהעריך את ערכם של חפצי חן.

בתשעה-עשר בנובמבר, 1942, נורה ברונו שולץ, שתי יריות בעורפו. בגטו סיפרו כי האיש שירה בו, קצין האס.אס קארל גינתר, השיב לפליקס לנדאו כגמולו, על שהרג רופא שיניים, מבני חסותו של גינתר. "אתה הרגת את היהודי שלי, עכשיו אני אהרוג את היהודי שלך."

תשעה-עשר בנובמבר, 1942, יום חמישי, במקום אחר, בתחנת פליטים, אשה אדמונית גדולה בחרה בך, נער. יום-יום בגופה, בסערה. המורה שלך סובל, ועומד למות, אבל אתה על איי אשה, עליך להיענש, לתחוב כף רגלה לתוך פיך, ואם לא כף רגלה של זו, הרי את אלה של כל הנשים שיבואו, עד עולם, לחפש בענבל גרונך את הכאב הנכון. ברונו שולץ בגטו דרוהוביץ', ואשה אדומת שיער, מכוערת, מגישה לך כל פרט בגופה, נְבוֹר, אכוֹל. מתהפכים הקרביים כל יום חמישי. בכל יום חמישי, מותך מתעורר. שטה התשוקה, את שנת 39' להקיא, ושנת 40' להקיא, ושנת 41' להקיא, ושנת 42', תשעה-עשר בנובמבר 42'.

בכל יום חמישי הוא בועל אשה. שלושים וחמש שנים, אותה אשה. היא מתחמקת, בוכה, "אני כבר זקנה." והוא משכנע, מגיש תשורות של יין, גבינה. לעתים בעלה מגיע, לדבר על לבו - היא כבר זקנה. אבל הוא עוטה פני קיסר, ואינו צריך להסביר דבר.

בשבוע שעבר אמר לה - יותר לא יבוא.

"ראיתי איש מת," אמר לה, "מוּצא מביתו. גופו תחת שמיכה."

היא אמרה, "תבוא. כן, תבוא. גם בשבוע הבא." היא אחזה בזרועו.

שלושים וחמש שנים.

הוא אינו מסביר, מה יסביר?

איש הוּצא מביתו, מותו מחוּבר אליו, הדוק יפה אל גופו. לא רעב, לא בור עפר. שש שנים ארכה המלחמה. היא התרחשה הרחק, ובעצם לא היתה קיימת כלל, כי ההימלטות ממקום למקום אינה מלחמה, והפחד אינו מלחמה, וההשפלה אינה מלחמה. שנה ועוד שנה בתחנות נדודים, במסע הגדול בין גיל שלוש-עשרה לגיל תשע-עשרה.

בימי הצהריים הוא יושב על כֵס ספסלו - כיצד היו חייו אלמלא המלחמה? אמו ואחותו קמות לתחייה מן הבור הספוּג, לובשות משי לבן, בד טוב. חמישים מיליון בני אדם קמים, לובשים בגדיהם. הוא עצמו מסיים את הגימנסיה בדרוהוביץ', יתום המיודד עם מורה לציור. פה ושם אוחזת נערה בכף ידו, פה ושם נשיקה על לחי, לעתים מכתב שרותחים בו סודות. ובעת כלשהי, בחדר-פריצוּת נתעב, מבושיה החשוכים של אשה צוחקת.

אבל היה היתה מלחמה. חמישים מיליון בני אדם, ריסוק ארצות, רעב, חורבן. יותר מששינתה המלחמה את העולם, שינתה את גופו. כשהסתיימה היה בן עשרים כמעט, המרקחת הסמיכה נעה תחת הבשר. לא היה טעם לשוב אל הבית הישן, הכיכרות, הרחובות - אל "אתה הרגת את היהודי שלי, עכשיו אני אהרוג את היהודי שלך". הוא עבר בדרוהוביץ', מן האשנב שבין שתי החומות שלף את מה שהספיק ברונו שולץ להחביא, שלושים ושישה ציוריו, שמן על בד, שמן על קרטון. חבילות חמאה צבועות היטב ולעד.

הדרכים הוליכוהו לעיר הזו, הזהובה, האפלה, למסעדה שלו, לספסלים. לא עלה על דעתו להישאר בה. הכול היה אבֵל והרוס, מוצף חיילים אמריקנים, פליטים, פושעי שוק שחור. נדמה היה לו כי יעבור הלאה, לערים השמנות, הידועות, במרכז הארץ. אבל ביושבו על ספסל נתקלו בו חיילים אמריקנים צוהלים. אי-שם ביפן הושלכה מן האוויר פצצה שקראו לה פצצת אטום, והיא סיימה את המלחמה בעולם. אחד החיילים תחב שטר כסף לידו, וצעק דבר מה - אמריקה, ניצחון.

עם השטר בידו נכנס אל המסעדה הקרובה, שם את השטר בידו של גבריאל, והזמין ארוחה.

הוא שכר דירה קטנה, חד-חדרית, ולא החליפה מאז. על קירות החדר שקד לתלות את ציוריו של ברונו שולץ. הוא לא שיער שיום אחד יחפש העולם אחר ציורים אלה, ואנשים יקדישו פרקי חיים למציאתם, וחוקרים יתכנסו בכנסים, וכשיושב ראש הכנס יצהיר, "יום יבוא והציורים יימצאו," ירעים האולם במחיאות כפיים. הוא היה בן עשרים, וחש שמחה. הציורים היו מוזרים בעיניו, לא פשוטים, והוא הירהר אם נבון היה לקנות במעט כספו כל כך הרבה מסמרים, לכל הציורים. אך זה עתה השיג משרה במסעדה, החיים סביבו נראו כעומדים להיות טובים, בריאים, והוא ייטול בהם חלק.

מאז הוא מולך על העיר הזו, ואוהב רגעים אחדים בה, כל יום.

תחת הבשר הזהוב, המחליד, של ימיה המודרניים, עוד פועם בעיר השלד האוסטרו-הונגרי. מעטה בתיה מסתיר געגועים, כיסופים לקיסר גדול. אמנם לעתים, בבקרים, עולה מן הים ערפל כספיתי, כבד כמו השחפים. לעתים, בלילות, רחובותיה רכובים על ערפל, כמו מדבר אפור הנושק לקצות הפנסים. אבל לעולם אינה הופכת לדרוהוביץ', וברית דבוּרה בינו לבינה - אַל לה להפוך לדרוהוביץ', לעולם.

העיר מצייתת. כל פרטיה נזהרים, מתחמקים מתווי העיר המתה. לאחר שנים כה רבות הוא עדיין מוצא חוטם זקן של בית, או צורת מפגש של שני רחובות, והם מנצנצים בזיכרונו. אך העיר מתקנת עצמה, דרוהוביץ' הולכת ונמחקת. בתוך ביתו, שלושים ושש תמונות שמן, עולם ישן תלוי, ובחוץ עיר מוּארת, נבלמת בים. רחובותיה מתנשאים והולכים אל ראשה של גבעה, ועליה מצודה חלוּשה. מכל עברי המצודה מתפתלים הרחובות מטה, וסמטאות מונבטות מהם, כלֶתֶת חי. בכל סמטה פינות מסחר, וירכתי אפלולית, ועצי צללים. פה ושם, בין דירות מגורים זורחות באור, נבלעים מוסדות ירוּדי מוסר, נבלולית של קיום אנושי. מבחוץ פנס תלוי מעל דלת, ומראהו כסוס רוכן ללגום. בתוככי הבית אדונים חסרי ישע כורעים על ברכיהם, מול נערות המושיטות את רגליהן הארוכות, לתוך האדונים, עד אדן הכליות. אצבעות רגליהן במשי הגרביים, הגברים מאמצים אותן אל לבם, בכוח החרב לוקחים את כף הרגל, מושכים אל חיקם עד חורמה.

הוא מכיר אותם, את הגברים הבאים לבקש תענוגות רצוצים, הגברים היוצאים אל בית הבושת על מנת למצוא את ילדותם. הוא מכיר את העיניים השקועות, ששום אושר לא יגיל בהן אור. שלושים וחמש שנים, ועדיין מפליא בעיניו שאינו מוצא את המורה-צייר שלו בין הגברים החומקים בדלתות. אילו מטמונים החמיץ כאן, במותו העלוב בגטו, בזמן מלחמה שכבר קופלה כאן לתוך ספרים של ספריות ציבוריות. בני מינו, הנולדים וחיים, זכאים לפגוש את הנשים השוקלות באדיבות כל תחינה - והוא? על קרקע הרחוב בדרוהוביץ', ירוי פעמיים. היכן היו המלאכים, נביאי ישראל, המלכים הקדמונים של יהודה, כאשר שלף הנאצי את אקדחו? היכן היו עד שנורו שתי היריות, "אתה הרגת את היהודי שלי, עכשיו אני אהרוג את היהודי שלך"?

הוא מאשים את השניות שחלפו בלי מועיל, הבוגדות, שניות קטנות בנעלי אשה אדומות. יום-יום על ספסלו הוא מעלה אותן באוב, מן המתים הן נקראות, מן השְאוֹל השמור לרגעים שחלפו. בשורה הן מתייצבות, עטויות כלימה. כנשות שעשועים באור הבוקר, עלובות מראה, מגישות שפתיים בהכנעה, לנשק את המוכן להתנשק.

והיכן היית אתה, אדוני המורה? אתה, המיומן בתחנונים, בשקיעה תחת יד מצַווה, איך נכנעת? האם ברגע הסופי התמלאת תאווה לכריעה עמוקה יותר, מוחלטת, לעונג שבהשתרעות מַטָה ללא תקומה?

לעתים מופיע ברונו שולץ בחלומו. בחלום הוא מתחזק, הופך אשה צעירה. שערו האדמוני גולש, רגליו דקיקות, שדיו הגלויים רכים וצנועים. הוא תובע את ציוריו בקול מתייפח. הוא מדבר פולנית יפהפייה, מלים שכבר נשכחו, והן מופיעות בתפארתן, בדמות סוערת. כאילו שנים רבות הוא מנסח את נאומו, ובכל פעם שלוטש היטב עוד משפט הוא שב, לבעת את תלמידו.

גם בתנומת הצהריים, על ספסלו, אוחז בו לעתים ברונו שולץ ומתחנן, דורש - החזר את התמונות. לא אחזיר.

במסעדה הוא אוחז בחוזקה את מסעדי הכיסאות, דלפקי העץ. התמונות שלי, לא אחזיר.

הוא שואל את המורה - מדוע לא ברחת גם אתה מזרחה, כאשר פרצה המלחמה? יכולת לברוח, יכולת לעזוב את משפחתך, אל תאמר שלא יכולת.

ברונו שולץ פוקד להביא עליו צער, להביא עליו תוגה. בגדת, לכן תשרת אנשים כל ימיך. מנות ראשונות, מנות אחרונות. מדבר של שפתיים, שיניים, קולות לעיסה.

הוא צועד יום-יום בין שולחנות המסעדה, במסלולים יעילים שכבר לוטשה בהם חסכנות התנועות עד כאב. הוא מגיש לסועדים את קורות מצפונו, את חיוכיו, את בשרו. בכל יום עולים התבשילים מן הסירים, בכל יום הוא עמל ומגיש אותם, חתוכים ופרוסים ומכוסים אדים. הוא היה פעם איש צעיר, בעיר חדשה. אנשים אמרו לו - נשתה קפה יחד, נהיה ידידים. נשים נשבו על פניו. העולם אמר - גם לך תהיה משפחה.

לא.

כל יום כקודמו, מדויק, להעתיק כל שעה. בשעת בוקר נפתחת המסעדה, בשעת לילה נסגרת. שִגרה נודדת על גשרים, נישאת כלוחות זכוכית. רק יום חמישי פורץ כחרב, נבלע עד תומו באִשה. כשהיה בן שמונה ימים מלו אותו הוריו, ואחר כך מל אותו ברונו שולץ, ואחר כך מלה אותו המלחמה, ועתה מלים אותו החיים, בסכינם של ימי חמישי.

הוא מביט יום-יום בגבריאל, גם אתה זקן, אבל לך בית ובנים. היו ימים שחשבתי שתהיה ידידי. חשבתי שתהיה קיסר המבין ללבו של נתין יגֵע.

פעם אמר לגבריאל, "בביתי יש לי אוצר, תמונות שאין להן מחיר," וגבריאל צחק, "ובכל זאת אתה מלצר?"

באותו רגע פרצה שנאה, נהר גדול, לשנוא, לשנוא את גבריאל. סכנת דיבור עם גבריאל הוכרזה, ויערות של עצים ניטעו ביניהם, והועברו נחלים, ושיחים קוצניים אדומים כדם. לעצור את גבריאל.

גבריאל מזדקן, עוד אוחז בסינר, אך דמותו מרוחקת, כתמונה התלויה בכבוד על הקיר. את התפריט קובעים הבנים, ובאים אליו, עובד נאמן, לכרוע על ברכיהם, להתחנן, מה חסר, מה נוסיף, מה ייתן כוח לתפריט. רק בידיו התבונה, הגבורה, לפטר עובדים, לשכור, לקדֵם. בימי חמישי, במיטתה, יודעת האשה כי קיסר שוכן בזרועותיה. שלושים וחמש שנים, עדיין היא לוחשת, מסבירה, "הייתי צעירה... היה רעב אחרי המלחמה." בימי חמישי הוא מתאווה להעניק לה אחת מתמונותיו, ומתאווה להמיתה. שלושים וחמש שנים, חדרו אינו יודע כמה צר, איך חולפים הלילות, שוקעים בעווית, כמה יפה הזריחה, כמה כחלחלה העיר שהקור בה רטוב.

הוא אמר לה, "יותר לא אבוא," והחליט כי יבוא. שגרתו נודדת על גשרים, קשה ומוחלטת. הוא זקן ועוד יזקין, אך התמונות שלו הן. היתה מלחמה, ודרוהוביץ' לא קמה ממנה. החושך הקים תחליפים, ובבוא השלום נאמר - הנה דרוהוביץ', עירך. כאן בכיכר שיחקת, כאן עמדה חנותו העצובה של הקצב.

לא.

לעתים הוא מביט בתמונות. בלילות נכפלות הדמויות, אנשים ובתים, דמויות שאי-פעם העלה המורה-צייר על בד. בתיה של דרוהוביץ', שלא היו בה ולא נבראו בה. אנשיה, שלא חיו ולא התקיימו.

הוא זוכר שוּק בדרוהוביץ'. מאחורי דוכן עומד המורה-צייר, עיניו מושפלות אל איכרה צעירה. מאחוריהם עומד איכר שעיניו זועמות, גורר עוף מת בעורפו. "קוֹבְּיֶיטָה," רוקק האיכר.

הוא זוכר, "קובייטה".

בחנות הספרים העומדת בצלב שבין שני רחובות מצוי ספרו של המורה-צייר, מוּמר מפולנית אל שפה שאספה אותו ברחמים. בהפסקות הצהריים הוא עומד מול חלון הראווה. תפרים קטנים, מן הבטן למטה, קירות אפורים בדפנות הגרון, תאווה להיות חולה, לנוח. לעתים יוצאת אליו המוכרת, משתחווה לקיסר, מחייכת, "אדוני מכיר את הסופר ברונו שולץ?"

הוא סולח לה, והיא אומרת, "עליו אני יכולה לדבר שעות." ומדברת.

אחר כך ישכיח עצמו, בהפסקה הבאה יעמוד מול חלון הראווה, היא תצא, תחייך, "אדוני מכיר את..." ותספר לו על דרוהוביץ', ותמונות השמן שאבדו, ותספר לו על "אתה הרגת", ועל "עכשיו אני אהרוג", ותספר לו על ספר גדול שכתב ברונו שולץ, רומן, "המשיח", והעולם מחפשו.

הוא יודע - את הספר הטמין ברונו שולץ באשנב בין חומות, ואת סוד מקומו הסגיר למישהו אחר, ילד אחר, אדם המתייסר ומזדקן בעיר קטנה אחרת, בלילות מעביר ברעד דפים קמוטים, אחוזי חרקים קטנים, עש, צהבהבוּת, שומר את הספר ויודע כי כל חייו הוא נענש, ענישה אטית, אך על הספר לא יוותר, לעולם.

בימי חמישי באה אליו דמותו של ברונו שולץ, להסיק את הביעותים. בימי חמישי גוֹאה השפה הפולנית, ברונו שולץ נשמט מאחוריה, והיא מתייצבת לבדה, אינה זקוקה לבשר ודם. השפה שאינה דרושה כאן לאיש מכדנת אותיות, מלים, תפילות. מחשבות לא נוחות נגררות מתוכו החוצה. זיכרונות, דברים תפלים, דברים ששכח, והפולנית שולפת, מורטת, תולשת. ביום חמישי הופכת שפתו הישנה את העיר, מצמיחה ברחובות נערות ונשים עם כלבים, ההופכות אותיות ומלים בבואן מול פניו. בחלונות הראווה משתקפים לילות הספיר, הילדוּת, המלחמה, ודוֹחק עולה בו, איבריו הפנימיים ביותר משתוקקים לצוף, לקחת חלק בחוסר ההיגיון הזה. רק על פני המפרץ, סמוך לים השִמְשי, הכחול, נחלש כוחה של הפולנית, כמו רוח כבויה היא משוטטת, דוחפת חוטם תחת ניירות עזובים.

בימי חמישי הוא מכופף את כתפיו, צועד כנגד משבים לא נראים, חשאי, אל רחובה של האשה. כתפיו מחוככות בחזיתות בתים צרות, כמו כוויות על עורו, צעדיו קשים מדי לגוף העדין. ביום חמישי הוא לופת באגרופיו חנויות ספרים, חלונות ראווה זולגים מבין אצבעותיו. ביום חמישי הוא פוסע, ברחובות דרוּכים למגעו, בעיר הולכת וקטנה, הולכת וקטנה, עד הופכה לאשה.

אמש בא אל האשה. ברחובה הצר עמד מקום חדש, דמוּת חנות, חלון ראווה ובמרכזו יושב ישיש, מצייר. איך אומרים "ישיש" בפולנית? "סְטָאזֵטץ". איך אומרים "קר"? על חלון הראווה הוּעמדו אותיות, "סדנה ללימוד ציור", ולמטה נמרח, "כיתות לילה, מתקבלים גם ילדים". ישישים ישבו צפופים ברוחבו של חלון הראווה, השיטו מכחולים על בדים. על כַּן כבד ונישא הוצב פוחלץ נשר, מקורו עצום, כנפיו חבושות על כתפיו. ללא צליל, בחריקת מגע, זעו המכחולים, הרטיבו את הבד, יגעים, חיקוּ את דמותו של הנשר.

היכן הילדים?

הוא פסע בצעדים מזדקנים. נסמך אל חלון הראווה, לגעת, להחריב. היכן הילדים?

בעומקה וברוחבה של החנות, רק ישישים. גלֵי שערם מלבינים ברוח סמויה, פניהם מתוחות, ניצבות, שלווה עוטפת את גולגלות ראשם. היכן המורה?

אֵד לבן קר עומד, גלגל החנות מסתבך באפלה.

בקצה העין, בזווית שאינה קיימת ואינה נמוגה, הנה ילד, יושב חבוּק בין שולחנות, באגרופו פיסת פחם. הילד מהסס. אין הוא יודע לצייר את ראש הנשר ולעולם לא ידע. אינו יודע - תבוא מלחמה.

הוא עמד, פניו אל כיתת הלילה, ומאחוריו השתפל הרחוב, הזורם ונבלע בין בתים חלולים, עד הים הטורק את העיר. הוא יסתובב וילך, עוד רגע.

הוא ילך במורד המדרכות, עד הים.

בזהירות, במורד, בצעדים רפים. אל תעניש אותי, אל תעניש אותי עוד. איך אומרים בפולנית "דממת מוות"? "שְמִיֶירְטֶלְנָה צִ'ישָה". איך אומרים "קר"? צעדים קלי קול, עד מוצא הרחוב, עד קצה הכיכר, השואבת רחוב אל קרביה. בצומת, מעגל חנויות. לנשום. לנשום קל. הוא זוכר את המורה-צייר כורע, אומר, על הבד הזה אצייר אשה. הוא זוכר צעדים רכים ואוושה. איך אומרים "בד"? "פּוּאְטְנוֹ". איך אומרים "אשה"? "קוֹבְּיֶיטָה".

הוא ילך עכשיו. מרחצאות הזמן יקחו אותו, והוא ילך. זיכרונו כבדולח מוּמס.

"אחוזת החוף" מאת אמיר גוטפרוינד יוצא בימים אלה בהוצאת זמורה ביתן

ספרו החדש של אמיר גוטפרוינד נע בין אחוזות כפריות בצרפת לבין עליות גג בתל-אביב; בין נפח המתגלה כגאון קולינרי לבין בעל חווה שמגדל שירים בערוגות פטרוזיליה; בין שומר יערות בדימוס לבין יפהפייה טובת לב שבעברה טמון רק פשע אחד - רק הרף עין של רשע, אבל מדויק ואפל. דרך סיפוריהם של טיפוסים חצי מטורפים מתגלגלות עלילות "אחוזות החוף", בהם היחיד מתמודד מול כוחות כבירים, בין שזה האל עצמו ובין שזאת הנהלת מפעל הפיס.

אמיר גוטפרוינד, יליד חיפה, 1963, משרת כסגן אלוף בחיל האוויר. "שואה שלנו" זיכה אותו בפרס בוכמן לשנת 2001, תורגם לגרמנית ועתיד לראות אור בשנה הקרובה בשפות נוספות