הצ'ופרים של אורלי

למרות תדמית הילדה הנצחית, צלחה הקיץ אורלי פרל את ה"משברונצ'יק" של השלושים. לאחר פסק זמן לא קצר, שכלל טיול בהודו, היא מככבת על המסך הגדול בסרטו החדש של דורון ערן, "טאהרה".

"ברור שאני מעדיפה סידרה מדהימה על פיצ'ר מעאפן, אבל בגדול אני יותר אוהבת קולנוע", אומרת פרל, שצברה אצל הקהל הרבה נקודות זכות על הופעותיה בסידרות טלוויזיה, בעיקר בבימויו של חיים בוזגלו. ב"טאהרה", שצולם בחוף ניצנים עם אשליה של סיני, היא מגלמת את רחל, צעירה שעוברת תקופה די קשה של ילדות והתבגרות עם אמא מאוד בעייתית (רזיה ישראלי), סופרת שהפכה לדתייה ושומרת בסוד את זהותו של אביה. "יום אחד נשבר לי ממנה ומתחושת המועקה התמידית בבית, ואני עושה מה שאמורה לעשות כל נערה עם קצת בינה בראש: אומרת 'אוקיי, לי יש חיים משלי ולמה שלא אחיה אותם?' ובורחת לסיני. ודווקא האקט האימפולסיבי הזה פותר לי את כל מה שכואב לי בחיים. אני גורמת לאמא להתמודד עם העבר שלה, והבריחה לסיני מחזירה לי אותה".

העלילה על קצה המזלג: האם בסרט באה להחזיר את בתה הנמלטת הביתה, ומוצאת את עצמה נוסעת במנהרת הזמן אל עברה. אחד הבדואים במקום מספר לבת סיפור מהעבר, והבת אינה מבינה מדוע אמה מתעקשת להישאר ולשמוע את הסיפור עד סופו. הבדואי (סמי סמיר) אינו מסוגל לנחש שהאשה שלפניו אינה אלא הנערה, גיבורת סיפורו (שאותה משחקת מיטל דוהן) - דמות משוחררת, שנשבית בקסמו של אחד מנסיכי המדבר (ג'וליאנו מר) ואגב כך עוברת, בניגוד לרצונה, טראומה של מילת נשים (טאהרה). כשהיא נמלטת משם, שוב אינה אותה נערה שהיתה. "אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לי בחזרות ובצילומים היה הקליק עם רזיה", אומרת פרל. "חזרתי מההסרטה עם הרגשה שזה לא המפגש האחרון שלנו כשחקניות. גם דורון, הבמאי, מאוד קשוב לשחקנים. וחוץ מזה בא לי הרצון להתחבר יום אחד עם המדבר. בקיצור, נהניתי".

- מיטל דוהן הולכת עם התפקיד הראשי שלה עד הסוף. ואת?

"אני נשארת עם הקווים האדומים שלי. לא מתפשטת מול מצלמות, נקודה. לא משנה אמנות או לא אמנות, אני מתפשטת רק בבית ומול בן הזוג שלי. אפילו ברטולוצ'י היה מתקשה לשכנע אותי לחצות את הקווים האלה. בסופו של דבר זה יעשה לי עוול אם יראו את הציצים שלי על המסך, לכן אני מראש אומרת 'עד כאן'. בעצם, ברטולוצ'י אולי אולי היה מוצא את המילים הנכונות שישכנעו אותי להתפשט, כי בכל מה שנוגע לקולנוע הוא בעיני כמו אלוהים, ולאלוהים לא מסרבים".

אל הסרט הנוכחי הגיעה כשחקנית מנוסה. הסיפתח הקולנועי שלה היה לפני תשע שנים, בסרטו של אלי כהן "עץ הדומים תפוס", שם שיחקה את יולה, ילדה פליטה מהשואה. "הייתי בבילבול כזה", היא נזכרת. "מכל ההתרגשות של ההתחלה חטפתי אסטמה פסיכוסומטית ופתאום נהיו לי בעיות נשימה". סרטה הבא, "עפולה אקספרס", בבימוי ג'ולי שלז, כבר הביא לה את ה"אוסקר" הישראלי כשחקנית המשנה. "האוסקר הביא לי חיבוק כזה גדול לנשמה. אם יקראו לי בכף היד, יראו שזה היה דה פוינט אוף מיי לייף".

ב-99' זכתה בפסל "מסך הזהב" עבור משחקה ב"זינזאנה".

- בעקבות הפרסים במאי הסרטים הסתערו עלייך?

"איפה! עברו שנים עד 'טאהרה', אבל ישר אחרי זה הצטלמתי ל'השיבה מהודו'. נולדתי בלי הרבה מרפקים. כל מה שקרה לי עד עכשיו, זה לא בגלל שדרכתי או דחפתי. אולי הייתי צריכה לתפוס את המומנטום ולשייף איזשהו מרפק, אבל אין לי. ואתה יודע מה? גם לא בא לי שיהיה לי. מעדיפה שדברים יקרו לי בלי שאעשה שפיצים בשבילם".

פרל, כפי שיתברר בהמשך, משתוקקת לתפקידים נשיים, אבל גם אל "השיבה מהודו" הביאה אותה הופעתה הנערית. "שיחקתי שם את עינת, הילדה חולת הצהבת שבאים לקחת אותה מהודו", היא מספרת. "יש בה משהו מקביל לרחל של 'טאהרה'. די לה עם הפוצי מוצי של אבא-אמא, וכשהיא מנסה לתפוס קצת אוויר במזרח, היא תופסת את המחלה. שלא תהיה טעות, עינת היא לא העיקר בסרט הזה אלא האמא שלה והדוקטור, ריקי גל ואקי אבני, ואבא שלי בסרט זה אסי דיין. ממש משפחה מקסימה".

ככה, כמו שהיא נראית, ממש רבע עוף, בתום הצילומים בבומביי יצאה בגפה לחרוש את הודו על תקן תרמילאית, "מה שלא עשיתי בגיל עשרים". היא הרחיקה עד גואה, ו"אם לא הייתי צריכה לחזור לצילומי ההשלמה בארץ, הייתי נשארת שם בכיף עוד כמה חודשים".

- לא חששת להסתבך בכל מיני פיתויים?

"בהודו הבנתי שהכל מפחיד אם אתה לא בחיבור עם עצמך. לא משנה אם אתה בהודו, באמפייר סטייט בילדינג או בבית. אם אתה מחובר מספיק לעצמך, אין שום דבר בעולם שיערער אותך. ודווקא במקום הכביכול הכי מערער בעולם, עם כל הפיתויים, הפטריות והסמים, הכי מצאתי את עצמי בבאלאנס. לא רק זה. במקום שרבים מאיתנו נעשים בו חולים, לא היה לי אפילו אפצ'י אחד".

- ומילה על במאי הסרט, מנחם גולן?

"זה הבמאי הכי מנוסה שאיתו עבדתי. ישר רואים עליו שהוא יודע מה הוא רוצה, וזה מה שנותן ביטחון לשחקן. ואיזה אנרגיות יש לו! ובכלל, מה פתאום אני מדברת עליו? קטונתי! מי אני ומי הוא".

כשאנו משוחחים על תפקידיה בטלוויזיה, וכמובן על תפקידיה אצל חיים בוזגלו, ב"מרחב ירקון", "זינזאנה" ו"שלוותה", היא מתגלה כמשוגעת לרפרטואר. "שנים אני רוצה להוציא את הצד הרך שבי, רק שאף אחד לא שם לב לזה. אני מחפשת את הזוויות העגולות שלי, לא המחודדות, כי יש לי בשפע את כל הפרחות למיניהן, אלה שצועקות כדי שישמעו אותן ואלה שאצלן, לפני שזה עובר מהלב למוח, זה כבר בידיים. היה כיף לשחק עוד ועוד תפקידים מהסוג הזה, אבל לא מאתגר. אני מחפשת משהו שילמד אותי עלי, לא דברים כאלה שאני יכולה להביא אותם גם מתוך שינה. אני רוצה שהדמות תסביר לאורלי משהו, לא שאורלי תסביר לדמות".

עד שיתממשו התיאוריות שלה, פרל חוזרת להצטלם לעונה השנייה של תוכניות "מעורב ירושלמי" בערוץ 10, "שם אני בחורה מלהקת רוק, שאחד הילדים במשפחה הירושלמית (ירון מוטולה), כיפה סרוגה כזאת, הוא הגיטריסט בלהקה שלי וגם החבר שלי. בגללי, פחות או יותר, הוא חוזר בשאלה. זה בכל זאת תפקיד שונה ממה שנותנים לי בדרך כלל. סוף סוף כבר לא בת 15 על המסך, ודמות קרובה אלי, כאורלי, כי גם לי יש להקת רוק, 'ראלי צ'ופר'. בעזרת השם גם התקליט ייצא", היא מבטיחה, ודי מבואסת שהאלבום נתקע בחברת תקליטים מובילה בגלל המצב.

בינתיים, כזמרת, היא נאלצת להיות מזוהה עם הדואט הקסום "זה כל הקסם", שהקליטה עם נמרוד לב, האקס המיתולוגי שלה. "לפחות נשאר לי מהקטע שלנו בייבי מתוק שאשמור בלב עמוק לעד", היא אומרת.

- ייתכן שתקליטי דואט נוסף, עם זמר אחר?

"לא, זה היה חד פעמי".

היא משחקני המסך שכמעט אינם נראים על במת התיאטרון. "אין לי רומן טוב עם התיאטרון", מאשרת פרל, שעברו חודשים רבים מאז הופיעה בו לאחרונה, בהצגה "פופקורן" בבית ליסין. "כנראה משהו באישיות שלי מונע ממני להתחייב להופיע ערב ערב", היא אומרת. "אם אני מראש יודעת שאתעייף אחרי 500 הצגות וארצה לפרוש, מה שיהיה בלתי אפשרי, אז אני מוותרת. הכבילה הזאת מפחידה אותי. אם כי בהצגות כמו 'מי מפחד מווירג'יניה וולף' ו'חתולה על גג פח לוהט' אהיה מוכנה להופיע גם בהצגה האלף".

- מה לאחל לך לסיום?

"אין לי עיניים גדולות מי יודע מה. מספיק לי אם תאחל שהאלבום שלי סוף סוף יופיע ושאוכל להתפרנס ממוסיקה. אבל מה פתאום אנחנו מדברים עלי? שכל תחום האמנות והתרבות בישראל, שאני חלק ממנו, יקבל יותר משמעות במדינה הזאת. שיבינו כמה זה חשוב. שיתנו לזה את המקום הראוי".