זה בשקלים או בדולרים?

אילו היו מגיעים פקחים של משרד התמ"ס ליריד חתונות ואירועים שהתקיים בסוף השבוע שעבר בגני התערוכה בת"א - היו ידיהם מלאות עבודה. בניגוד לחוק הקובע כי על כל עוסק להציג את המחיר בשקלים בלבד, הציעו ביריד עשרות עוסקים את שירותיהם רק בדולרים. מדובר בגני אירועים ואולמות, קייטרינג, צלמים, תקליטנים, שירותי בר, תאורנים ואפילו מוכרי הזיקוקין. מאות הזוגות הצעירים, שהסתובבו בין הדוכנים בעיניים בורקות, לא ידעו את נפשם משפע ההיצע הדולרי, המחכה להם לקראת חתונתם.

בדיקת מודעות בעיתונות בתחום הנדל"ן מגלה תופעה דומה. נכון שישנם כבר לא מעט קבלנים שעברו לדבר בשקלים, אבל רבים אחרים אינם מהססים להציע את הסחורה שלהם בדולרים. דירת 4 חדרים עם גג ענק ונוף בלב תל-אביב ב-332 אלף דולר, אומרת מודעה אחת, דירות 4 חדרים ברעננה החל מ-260 אלף דולר, אומרת מודעה אחרת.

יש מי שמציע מחסן פרטי על בסיס חודשי החל מ-5 דולר למ"ר, ומודעה גדולה אחרת מכריזה: חייב להימכר בהרצליה פיתוח! בית ב-740 אלף דולר. מגדילים לעשות עורכי הדין בישראל, שאמורים להיות בראש מחנה שומרי החוק. רובם נוקבים את שכרם בדולרים: 200-50 דולר לכתיבת צוואה, 1,000-300 דולר להופעה לדיון בבית משפט, 25,000-5,000 דולר לתביעת גירושין וכן הלאה. מצד אחד נאלץ הקונה או מקבל השירותים להתמודד עם תנודות היסטריות של שערים ועם חוסר ודאות, מצד שני מגלות הרשויות אוזלת יד באכיפת החוק. המחירים ננקבים בדולרים בריש גלי, במודעות ענק ושחור על גבי לבן.

אין שום טעם לציין את המחיר בשקלים, הצטדקה המוכרת באחת החברות הקבלניות שנתנה את מודעתה בדולרים, כל מי שמתקשר מבקש מיד לדעת 'כמה זה בדולרים'. ברגע ביצוע העיסקה אנחנו כמובן מתרגמים אותה לשקלים. תקליטן מפורסם, אותו פגשנו ביריד החתונות, טען שלדעתו יש הצדקה מלאה לציין את המחיר בדולרים, בעיקר כאשר מדובר בעיסקה שתיערך רק מספר חודשים מאוחר יותר. אי אפשר לשנות כל הזמן את המחיר, אמר הצעיר.

יש או אין הצדקה, מדובר בעבירה על החוק. תיקון מס' 11 לחוק הגנת הצרכן, שנכנס לתוקף ביוני 2002, אומר כי כל עוסק המציע, מציג או מוכר טובין לצרכן יציג על גביהם או על גבי אריזתם את מחירם הכולל ורק במטבע ישראלי, נאמר בסעיף 71 ב. ובסעיף נוסף, המתייחס לנותני שירותים, נאמר: לא יפרסם עוסק ולא ינקוב במפורש או במשתמע מחיר של נכס או של שירות אלא אם כן הוא המחיר הכולל בלבד ורק במטבע ישראלי. ובמלים פשוטות: אסור בתכלית האיסור להציג מחירים בדולרים. יתרה מזאת, יש להציג את המחיר בשקלים כשהוא כולל הכל: מע"מ, הובלה, הרכבה, דמי שירות וכו'.

כאשר מדובר בעיסקאות לטווח רחוק, האם אין זו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה? הוא אולי אינו רוצה לעמוד בה כדי להרוויח יותר, אומר עו"ד יצחק קמחי, הממונה על הגנת הצרכן במשרד התמ"ס. מותר בהחלט להצמיד את המחיר לדולר, למדד, ליורו או לכל שער אחר ששני הצדדים מסכימים עליו - אך אסור על-פי החוק להציג אותו בדולרים, אומר קמחי.

נראה שהמדינה אינה יכולה להציב חוקר או פקח בכל אולם אירועים, בית מלון או משרד עורכי דין, אך הציבור יכול להתלונן על העבירה במשרד התמ"ס. חשוב שהציבור ישמור על זכויותיו, אומר עו"ד קמחי, ויתלונן בפנינו כאשר המחיר ננקב בדולרים. לדבריו, תלונות שמגיעות מטופלות ונמצאות בחקירה. הקנס המנהלי לעוסק על הפרת החוק עומד על כ-800 שקלים, אך יכול להגיע גם לאלפי שקלים במקרה שהעבירה חוזרת או שמוגש נגד בעל העסק כתב אישום.

החוק, אגב, עדיין לא חל על מחירי שכירות, שנקבעים בדרך כלל על ידי שני אנשים פרטיים. שוכר ומשכיר יכולים 'לדבר בדולרים' כאוות נפשם אם הם מסכימים על כך. למרבה הפלא, דווקא בתחום זה נוקב באחרונה רוב הציבור את המחיר בשקלים. בשירות השכרת הדירות הסטודנטיאלי של אוניברסיטת תל-אביב, שפועל בכל גוש דן, אף נותנים הנחות והטבות למי שנוקב את דמי השכירות בשקלים כדי לעודד את התופעה. הצעת חוק (של אילן גילאון), המבקשת לקיים שכירות בשקלים בלבד, מונחת על שולחן הכנסת החדשה עוד מתקופת הקדנציה הקודמת.

ואם מדברים על דולרים - מתברר שישנן חנויות שמוכנות לקבל תשלום בשטרות הירוקים עבור מוצרים. כך, למרבה ההפתעה, נוהגת רשת סופר-פארם, שבה מתרגמים בקופה את הדולרים לשער היציג. חוק הפיקוח על מטבע חוץ אינו אוסר למכור ולקנות בשטרות דולריים, נמסר לנו מבנק ישראל. כך שאם מצוקת המזומנים תגיע עד נפש אפשר לשלוף את מעט הדולרים שאולי נשארו לכם מנסיעה רחוקה ולקנות בהם מצרכים חיוניים לימי המלחמה.

מה אומר החוק?

תיקון מס' 11 לחוק הגנת הצרכן, שנכנס לתוקף ביוני 2002, אומר כי כל עוסק המציע, מציג או מוכר טובין לצרכן יציג על גביהם או על גבי אריזתם את מחירם הכולל ורק במטבע ישראלי, נאמר בסעיף 71 ב. בסעיף נוסף, המתייחס לנותני שירותים, נאמר: לא יפרסם עוסק ולא ינקוב במפורש או במשתמע מחיר של נכס או של שירות אלא אם כן הוא המחיר הכולל בלבד ורק במטבע ישראלי. ובמלים פשוטות: אסור בתכלית האיסור להציג מחירים בדולרים.

הדולר והישראלים

מופלאים דרכיו של מסחר בישראל. אף סוחר דני ואף נותן שירותים בדנמרק, מדינה לא גדולה עם מטבע עצמאי ואינפלציה בסדר גודל ישראלי, לא יחלום לנקוב את מחיריו בדולרים. לא רק בגלל גאווה לאומית, אלא בעיקר משיקול עיסקי טהור: לא כדאי לו להיחשף לתנודות בלתי-צפויות בשערו של מטבע זר. הוא צריך לנהל את עסקיו לפי תנאי השוק המקומיים, בלי להוסיף על כך את הקפריזות של שוקי ההון הבינלאומיים.

אצלנו, לעומת זאת, אוהבים להמר ואף להפסיד. חברת קייטרינג שקונה את כל מוצריה בשקלים מבקשת תשלום נקוב בדולרים. האם בעלי החברה שואלים את עצמם מה יקרה אם עד החתונה - כלומר עד מועד אספקת השירות - תוקם ממשלת אחדות לאומית, פרופ' פרנקל יתמנה לשר-על כלכלי, יתקבלו הערבויות מארה"ב והדולר יירד ל-4.5 שקלים? חברתם תאלץ אז להוזיל את שירותיה בקרוב ל-8%, מירשם בטוח להפסד.

חוץ מהיבואנים הקונים ישירות מספקים בחוץ לארץ, אין לאף גורם עיסקי בישראל יתרון כלשהו בהצגת מחירים בדולרים ו/או היצמדות לדולר או לכל מטבע אחר. יש רק סיכונים. אפילו במרוצת תריסר החודשים שחלפו, שנה שהייתה יוצאת דופן בעצבנותה, עלה שער הדולר רק ב-3.5%. מדד המחירים לצרכן עלה בכ-6%. מבחינתו של הסוחר ונותן השירות, הצמדת המחיר למדד הייתה עדיפה על הצמדתו לדולר.

השקל מחזיק מעמד יפה מאוד, על אף התהפוכות. למה לחפש עוגן אחר, רופף ממנו?

סבר פלוצקר