פחות מדי אינפורמציה

זה בוודאי מאוד מיושן מצידי להמשיך להחזיק את האודיגו שלי כמי שנאחז בכוח בקרון האחרון של רכבת רווקותו שעזבה זה מכבר את התחנה ונעלמה באופק. האודיגו מיותר על המחשב שלי. הוא קופץ בכל התחברות לרשת וכמו מכריז: אני פה! רוצה? רוצה? רוצה? בתגובה, אני נאלץ להקטין אותו. שיישב בצד בשקט, עם כל היתר. האודיגו שלי אינו כה שונה, בקיצור, מכל זיקפת בוקר.

אלא שכאשר אתם מייצבים מערכת יחסים מסודרת, זוגית, בורגנית, טובה, הנושאת עיניים למיטב חנויות הרהיטים וארוחות הערב עם חברים, משהו כמו אודיגו – או זיקפת בוקר - הופכים משניים בחשיבותם. מיותרים כמעט. שריד לתקופה שהאבולוציה הפרטית שלכם השאירה מאחור. כמו עצם הזנב. חברה שלי רומזת לפעמים שהייתה שמחה לראות אותי נפטר מהדבר הזה (האודיגו, כלומר). סוגר את הדלת סופית. מתמסד.

לה עצמה מעולם לא היה אודיגו, אין לה מושג, היא רק שמעה שבחורים שמסוגלים לתקתק מילים יכולים לתקתק שם גם מערכות-יחסים חד-ליליות שלמות, וזה לא נראה לה. רוצה להראות לי שאתה רק שלי? אתה יודע מאיפה נכנסים ל"הסר תוכנה".

היא צודקת, כמובן. אודיגו, אתם יודעים, מעולם לא היה כלי חשוב במיוחד בהעברת מידע אקדמי דחוף בין חוקרי תאים רכוני-מיקרוסקופ משני קצות העולם. לא; אודיגו הוא כלי מרכזי בפירפורי הלילה של מי שרוצים כי ייכנס להם, בזמן הקרוב, גוף זר. בשביל זה הוא שם. אודיגו הוא מחלקת הדיג. אני יודע מה עושים בו. עשיתי בעצמי. המשכתי הלאה. מזמן.

זו בדיוק הסיבה שאודיגו – או כל תוכנת מסרים מידיים אחרת, או, לצורך העניין, תיבת האי-מייל שלי עצמה – אינם אמורים להדאיג את מי שחרדים לשלום זוגיותי. גם לו היו מעניקים לי מניות-מייסד במיקרוסופט בצירוף בקשה מיוחדת מטעם המנכ"ל לא הייתי מנהל, כיום, פעם נוספת, את חיי הרגש שלי בפורמט תכתובת אינטרנטית.

תקשורת ללא מראה, ריח או טעם

אהבה באמצעות תוכנה היא כנראה השלב האומלל ביותר אליו הגיעה אי-היכולת האנושית לקיים מערכת יחסים בוגרת. אתם צריכים מידה גדושה של אי-אמון בבני-אדם, בשילוב מיומנויות תקשורת בין-אישית הגובלות באוטיזם, בצירוף חוסר-בגרות גמור על מנת לבחור במסרים מיידיים כמדיום המועדף עליכם להכרת אנשים.

הטיעון בדבר נסיגה "רומנטית" לכאורה לאחור – לימי ההתכתבות, הביטוי בכתב, חילופי המילים המנוסחות – היא הרי קישקוש שהומצא בידי חרמני כל העולם רק כדי לכסות על הבור הרגשי העצום, המביך, שסוג התקשורת הזה מכסה עליו בקושי. מי יבחר להכיר את מושא אהבתו הבא באמצעות ארבע שעות של תיקתוק משפטים בודדים, איטיים, מלאי הטעיות וריקים מצליל, מראה, ריח, מגע או תחושה כלשהם, זולת מי שאינו יכול או יודע אחרת?

יותר טוב: מה מנקז את תל-אביב הפנויה של כרגע, כמעט במלואה, לחמישה-שישה ברים המבטיחים סיכוי ריאלי כלשהו? אני מניח שגם הרמת הידיים של רבים לנוכח עולם ההיכרויות האינטרנטי – שהתברר כשכונה קטנה, עניה ומלאה בכתובות לא נכונות ובתים מתפוררים. על הבר אתם מקבלים, בתור התחלה, אנשים. אמיתיים.

העליונות של שיחת הטלפון על האודיגו

ההכרה המאוחרת הזו, לפיה עשויה שיחת טלפון בת שלוש דקות להכיל אינפורמציה בכמות גדולה פי עשרה משלוש שעות של התמסרות באודיגו מוכרחה לעשות לכם משהו. להכיר אנשים משמע לנגוס במשהו מוחשי; אנשים הם מיכלול מורכב הפועל עליכם בכל רמה חושית קיימת.

כאשר אתם מכנסים אותם לתוך שורות של משפטים מפוקסלים, אתם מרדדים אותם עד לכלום המוחלט, עד שנותר מהם, במקרה הטוב, מינון הומיאופתי של עצמם המלא. אתם לא מכירים או אוהבים אנשים במסרים מיידיים; אתם מכירים או אוהבים את עצמכם, תוך שמישהו אי-שם – מישהו שאין לכם מושג קלוש לגביו – משמש לכם כגלגל-עזר, ככלי בלבד. זה סידור שאינו שונה, משמעותית, מהחלפת מכתבים באמצעות יוני-דואר. אינפורמציה מעטה ואיטית עד גיחוך במסווה רומנטי מיושן. עולם שבו אנשים אינם קיימים עוד ככאלה אלא כהתגלמויות דמיוניות, אידיליות ואינפנטיליות במוחו של מי שנזקק להזיות מסוג זה.

כן, אתם יכולים, בשלב מאוחר יותר, לנטוש את המקלדת ולעבור איתם לבית קפה. זה נכון. רק שעשר דקות בקפה עשויות להעמיד את ארבע השעות שביליתם מול המסך באור מגוחך למדי; מה גרם לכם לחשוב שעשוי להיות פה משהו? הנה מה; הזמן הפנוי שלכם, התקווה כי הפעם זה לא יכאב – למעשה לא ירגיש – ובעיקר הפחד הבסיסי מבני-אדם. זו לא צורה לאהבה. לא כשהידיים על הפלסטיק והלב נותר רעב.