אתה חייב לקרוא את זה!

אני מניח כי קל יותר לחדור לכור הגרעיני בדימונה עם צוות צילום, שימור והנצחה, מאשר לפלס את דרכך לרשימות רבי-המכר הספרותיים בישראל. הוצאת וקידום ספר כאן היא לא עסק לחלשי-לב ונשים בהריון. אתם עומדים לסבול מזה עד שתתייאשו. איש לא ירצה את הספר שלכם, וגם אם יתחולל המפץ הגדול ומישהו ירצה, וייקח, ויערוך, וידפיס, אף אחד בעיתונות לא ירצה לכתוב על הספר שלכם וסופכם שתמצאו את עצמכם ישנים בשק שינה על מפתן חדר המדרגות של הנדלזלץ וממתינים להזדמנות לנשק את קרסולו בתקווה כי יבחין בכם.

זה לא יקרה (הנדלזלץ כבר רגיל להסתובב בעולם כשערימת סופרים מתחילים אוחזת בקרסוליו החלקלקים), וכעבור חודשיים תהיו מוכנים ליחסי-מין מלאים עם מי-שזה-לא-יהיה במערכת מקומון חצור הגלילית – היחיד שהביע עניין קלוש בסיכוי מסוים לאפשרות מרוחקת של פירסום חצי עמוד בעניינכם – תמורת הסחורה. כמי שמעולם לא ניסה בהוליווד, אני משוכנע כי קל יותר למכור תסריט אקשן לאולפני יוניברסל כאשר אתה ישראלי אנונימי מחיפה מאשר למכור את ספר הביכורים שלך למערכות העיתונים בישראל על מנת שיביאו אותו לידיעת הציבור.

התיסכול הזה מתגלגל שוב ושוב לפתחך כאשר אתה עובד, איכשהו, אפילו חלקית, אפילו לשעבר - אפילו כמאבטח זמני בן יומו, דובר רוסית בלבד - בתקשורת הישראלית. האנשים כבר יגיעו אליך. זה הוציא ספר, ההוא הוציא מגירה, וההיא - הבת שלה כתבה את הרומן הישראלי הגדול הבא, זה מדהים, אתה חייב לקרוא את זה, אני שולחת לך - כולם בדרכם המהוססת אך נחושה למדפי סטימצקי, שעליהם לעולם אין מקום שכן רם אורן בדיוק הוציא את החדש שלו וכל חנות מוכרחה להחזיק 60 אלף עותקים, חצי מהם בחלון הראווה. אבל ההגעה לסטימצקי היא, כמובן, פיסת עוגה ליד הניסיון להשתחל למוספי הספרות או סוף השבוע בעיתונות, שם יעדיפו לומר ליחצ"נית ששכרת ב-5,000 דולר כי לאחר שהירהרו בהצעה במשך חודש (להלן: הספר קבור מתחת לערימה ענקית של חוברות, קומוניקטים ומפיות ספוגות שומן בורקס מארוחות צהריים קודמות) - הם יעדיפו לוותר הפעם, אולי תנסה ב"העיר".

קאקוטני החמודה שלי! לייב גולדקורן כאן!

בניו יורק, כמו עם כל דבר אחר, זה מוכרח להיות קל יותר, אבל עדיין, נדרשת מידה של מקוריות. קחו לדוגמה את לזלי אפשטיין, מחברם של תשעה ספרים עלילתיים שאמנם יצאו לאור אבל איש לא טרח לכתוב בעניינם מילה והם נחטפו מהמדפים בחזרה למחסן. ב-99', לאחר שהוציא ספר נוסף, רכש אפשטיין סידרת מודעות קטנות בעמודו הראשי של ה"ניו יורק טיימס". בראשונה שבהן כתב: "מיס מישיקו ק. היקרה והמתוקה: טלפני ללייב גולדקורן".

מישיקו ק. היא, איך לא, מישיקו קאקוטני, מבקרת הספרות הבכירה, מפילת האימה והעוצמתית של ה"טיימס", ובחייה הפרטיים אשה מסוגרת שאינה משחקת את המשחק התקשורתי המקובל. לייב גולדקורן הוא גיבור כמה מספריו של אפשטיין, ומדובר בדמות בדויה של גבר בן 94, בעצמו סופר, המעריץ את קאקוטני. "חשבתי שזה חמוד, וקיוויתי שגם היא תחשוב ככה", הסביר אפשטיין ל"אובזרוור" את בחירתו להשקיע 6,000 דולר מתוך המקדמה בת ה-10 אלפים שקיבל מהמו"ל ברכישת המודעות. קאקוטני, מסתבר, לא התרשמה לטובה. למעשה, לאחר שש מודעות נוספות היא ביקשה ממחלקת המודעות של העיתון להימנע מפירסום המודעה הבאה בתור ("יוהו! קאקוטני החמודה שלי! לייב גולדקורן כאן!") ולהחזיר לשולח גם את שש המודעות הבאות בתור. ממחלקת המודעות בישרו לאפשטיין כי המבקרת רואה בו, כאילו, מטרידן?

אפשטיין התבאס. כשיצא ספרו האחרון באפריל השנה כבר לא קיווה לכלום. "הבנתי שהם לעולם לא יכתבו עלי ביקורת. חשבתי שבטיפשותי שרפתי את הגשרים. נראה לי שדי עיצבנתי אותה". אבל השבוע, ללא התראה, זה פשוט קרה. קאקוטני לא רק שפירסמה ביקורת על הספר, אלא שזו היתה אוהדת וחמימה, ובשיאה אף השוותה בין סגנונו של אפשטיין לזה של סקוט פיצג'ראלד. "היא מאמינה באמנות", התמוגג אפשטיין. "אם יש פה סאבטקסט, זה שהיא סלחה לי, ואני מאושר".

האובזרוור, שניסה לחלץ תגובה מקאקוטני עצמה, הסתפק בתגובת הדוברת, לפיה אמרה קאקוטני גם כי היא "לא זוכרת את המודעות האלה" וגם כי "אין להן שום קשר לביקורת". מוסר השכל? מה שלא הולך בכוח, הולך בהרבה פחות כוח.

איך היפלתי את ה"ניו יורק טיימס"

קחו למשל את דרכו של קרליטו – ג'ייסון בלייר, המתחזה-לכתב לשעבר של ה"ניו יורק טיימס", שהביא לפיאסקו הטעויות המביך ביותר בתולדות העיתון והפיל איתו את הבית כולו, עד להתפטרות העורך הראשי וסגנו. השבוע נודע כי בלייר עומד לקבל חוזה לפירסום ספר זכרונותיו מהפרשה שהשחירה את פני העיתונות הכתובה כולה, תמורת סכום המוערך בשש ספרות. שם הספר, בינתיים: "שורף את בית אדוני: חיי והניו יורק טיימס", והוא מיועד לצאת בסביבות אביב 2004 בהוצאת "ניו מילניום" הקטנה מלוס-אנג'לס, היחידה שהביעה עניין בבלייר אחרי שהוצאות גדולות החליטו לוותר לעצמן ולנו. "ניו מילניום" כבר הוציאה את ספרו של ביל מאהר, לשעבר מנחה תוכנית הטלוויזיה "פוליטיקלי אינקורקט", שהודח מהתוכנית לאחר התבטאות לא-לחלוטין-פטריוטית שהשמיע בתוכנית בעקבות ה-11 בספטמבר. ספרו של מאהר, "כשאתה רוכב לבד אתה רוכב עם בין-לאדן", הפך לרב-מכר. בלייר הבא בתור.

"אותי זה מגעיל", הגיבה נשיאת האיגוד האמריקאי לעיתונאים וסופרים, "ואין לי שום כוונה לקנות את הספר". מקור ב"טיימס" שעבד עם בלייר הטיל ספק ביכולתו לספק את הסחורה, בהינתן מערכת יחסיו המתמשכת עם קוקאין, שכבר ידעה עליות ומורדות. "השאלה היא האם הוא יספק את החומר – או שהמקדמה על הספר תיעלם דרך האף שלו", אמר האיש ל"ניו יורק פוסט".

בסדר; אז לא קל להגיע עם הספר הראשון שלך לעיתונות, אבל בהחלט סביר שקל יותר להגיע מהעיתונות לספר הראשון שלך. בעיקר אם הותרת מאחוריך מספיק אדמה חרוכה.