יום ועוד יום ועוד יום

כאשר אלת השחר אֶאוֹס התאהבה בבן התמותה טיתוֹנוּס, היא ביקשה מזאוס, אבי האלים, להקנות לו חיי נצח. לרוע מזלם של הנאהבים, היא שכחה לבקש עבורו גם נעורי נצח. עם הזמן הזדקן טיתונוס, ואאוס, שלא יכלה לראותו עוד, סגרה אותו בחדר בארמונה, משם נשמע לפעמים קולו הדקיק. לבסוף היא הפכה אותו לציקדה.

זהו סיפור מהמיתולוגיה היוונית, אחד מהסיפורים העתיקים ביותר על חיי נצח. סיפור קדום אף יותר הוא האפוס השומרי על גילגמש, שחטאיו נגד האלים הביאו למות חברו הטוב ביותר. האירוע הוביל את גילגמש להתמודד עם הידיעה שבניגוד לאביו האל, הוא עצמו בן תמותה, ולפיכך יצא למסע ארוך ומסוכן כדי לפגוש את האיש והאשה היחידים שקיבלו אי פעם את מתנת האלמוות מהאלים. מסיפורם הבין כי מתנה זו היתה עניין חד-פעמי לחלוטין. הוא חוזר לארצו שבור לב, ובדרך מצא ואחר איבד צמח המחזיר את הנעורים (אך לא מונע את המוות – ההיפך מגורלו המר של טיתונוס). מוסר ההשכל של שני המיתוסים הוא כי לא כדאי לשאוף להיות בן-אלמוות. מאז ועד היום, רוב הסיפורים העוסקים בכך נוקטים אותה עמדה.

אלדוס הקסלי (Huxley), הידוע כמחברו של "עולם אמיץ חדש", כתב ב-1939 את "לאחר קייצים רבים מת הברבור" (תורגם לעברית בשם "מות הברבור"): עשיר קליפורני מחפש את הדרך להארכת חיים, ומוצא אותה באכילת קרבי דגים שעברו טיפול מיוחד, מכיוון שלדעתו דגים אינם מזדקנים (טענה שיש לה בסיס מסויים). התרופה פועלת, אך בסופו המפתיע של הספר מתגלה שיש לה תופעות לוואי איומות. כמו ב"עולם אמיץ חדש", הקסלי משתמש בכך כפלטפורמה לסאטירה וביקורת חברתית.

רבים מהסיפורים והספרים שפירסם רוברט היינליין (Heinlein) לאורך עשרות שנים שייכים ל"היסטוריית העתיד" שלו: הם מתרחשים לאורך אותה התפתחות עתידית, ומשתפים ביניהם מאורעות וגיבורים. בין גיבורים אלה, מקום נכבד שמור ל"משפחות הווארד", משפחות מאריכות-חיים במיוחד, שמופיעות לראשונה בספר "ילדי מתושלח" (1941). לפי הספר, אורך החיים הוא תוצאה של תוכנית סודית לשיפור הגזע האנושי שנקטו בה החל מהמאה ה-19 על ידי בחירה של צאצאים למשפחות מאריכות-חיים, ותשלום כספים לאלה מהם שיסכימו להתחתן ביניהם. זוהי דוגמה של "אאוגניקה חיובית" – עידוד בעלי "גנים טובים" להתרבות ביניהם. רעיון האווגניקה היה נפוץ בזמן שבו נכתב הספר (וינסטון צ'רצ'יל היה בין התומכים הרבים ב"אאוגניקה שלילית" – מניעת התרבות מבעלי "גנים רעים"), ורק לאחר מלחמת העולם השנייה דבקו בו – בצדק – כתמים מוסריים.

בהיסטוריית העתיד של היינליין, תוכנית האאוגניקה הניבה תוצאות מרשימות כבר במאה ה-22: משפחות הווארד כוללות אנשים רבים בני יותר ממאה, והם נראים כאילו היו בשנות השלושים לחייהם. לאחר שקיומם התגלה, נוצרת נגדם עוינות חריפה. לאזארוס לונג, המבוגר שביניהם, שנולד בראשית המאה העשרים, מנהיג את המשפחות לבריחה מכדור הארץ. 1700 שנה מאוחר יותר, כפי שמסופר ב"זמן מספיק לאהבה" (1973), הוא עדיין חי, ועדיין קיים הפער בין אורך ימיהם של צאצאיו לבין אורך ימיה של שאר האנושות.

למרות שהיינליין נמצא במיעוט של סופרי המדע הבדיוני שהתייחסו בחיוב לאריכות ימים מופלגת, הוא אינו פוסח על הקנאה, הפחד והשנאה שבהם נתקלים בנָיו של מתושלח, במיוחד כאשר מתברר שיתרונם הוא תורשתי ואין לאחרים כל דרך לרוכשו. לעומת זאת, כאשר אריכות ימים היא תוצאה של טיפול או מזון, היא הופכת למוקד מריבה המקצר את ימיהם של רבים: למשל, בתככים ובמלחמות סביב השליטה בכוכב הלכת ארקיס, המקום היחיד שבו אפשר למצוא את ה"מרקוח" בספרי "חולית" של פרנק הרברט, שהראשון ביניהם פורסם ב- 1965.

אבן הקסמים הושמדה

גם בספר "נורסטריליה" של קורדוויינר סמית (Smith), שחלקו הראשון פורסם באותה שנה, נורסטריליה הוא המקום היחיד בגלקסיה שבו מיוצר סם החיים "סטרון", בתוך גופן של כבשים מוטנטיות ענקיות וחולות. תושבי נורסטריליה שנואים על כל שאר האנושות. כמובן שיש כאלה המנסים לגנוב את הסם היקר, אך ניסיונותיהם מתנפצים על חומת ההגנה, הקיצונית באכזריותה, המתוארת בסיפור המוקדם יותר "החתלתולים הקטנים של אמא היטון". עוד עדות לחשש מהארכת החיים: ביקום שתיאר קורדוויינר סמית, הלורדים המושלים באנושות מתחייבים להימנע משימוש בסטרון. הרעיון כי סגולה לחיי נצח מושכת אליה באופן בלתי נמנע את הרוע מתבטא אפילו ב"הארי פוטר ואבן החכמים" של ג'יי. קיי. רולינג (1997Rowling, ). הפתרון היחיד שמוצאת רולינג הוא השמדת אותה אבן קסמים.

בניגוד לספרי פנטסיה, כמו סדרת הארי פוטר, שיכולים להסביר כל פלא על ידי הישענות על קסמים, ספרי מד"ב זקוקים לצידוק כלשהו המסביר איך הושג הפלא. האאוגניקה והתחלת הבנת האבולוציה סיפקו צידוק כזה להיינליין, והתפתחויות הביוכימיה של שנות השישים נתנו את הבסיס לספקולציות של הרברט וסמית. בשנים האחרונות זכו לפופולריות רבה הטלומרים – אותם קצוות של הכרומוזומים המתקצרים בכל חלוקת תא. יש החושבים כי קיצור זה הוא הגורם העיקרי המגביל את אורך החיים וגורם להזדקנות הרקמות. המדע הבדיוני לא החמיץ את ההזדמנות: ב"אש קדושה" של ברוס סטרלינג (1996Sterling, ), מתוארת בכישרון ובפירוט חברה שבה הכוח נמצא כולו בידי בני ארבעים ומעלה, והם מנצלים אותו כדי להפנות את כל משאבי החברה לטיפולים להארכת החיים.

מיה, אמריקאית בת 94, עוברת טיפול מסוכן וחדשני הכולל חידוש והארכת טלומרים, ויוצאת ממנו כבת עשרים אך מאבדת את רוב זיכרונותיה. היא חומקת מרופאיה – ובכך גורמת לניסוי להיחשב ככישלון – ומצטרפת לחבורת צעירים אירופאים הנאבקים בשלטון המבוגרים. טענתם היא כי האנושות זקוקה תמיד לדם חדש וצעיר כדי לשמור על האש הקדושה. סטרלינג אינו מגדיר בבירור את האש הקדושה, אך נראה שהוא מתכוון לאותן תכונות כמו חדוות הנעורים, מקוריות, ואהבת השינוי והחידוש. לפי האידיאולוגיה של חבריה של מיה, האנושות תקפא ותתאבן ללא חוּמה של האש הקדושה. הם מודעים לכך כי הם חיים בתקופה הקרובה מאוד לזמן שבו בכל שנה תעלה תוחלת החיים ביותר משנה אחת, ומאותו רגע לא תהיה מגבלה כלשהי על גיל האדם. הם אינם יודעים כי מיה, המבולבלת מאובדן הזיכרון ומהתרבות החדשה שאליה נקלעה, היא תוצר של בדיוק תהליך זה. למרבה האירוניה, ייתכן כי מיה היא הקרובה ביותר בין כל גיבורי הספר להשגת אידיאל האש הקדושה.

דרך אחרת הנפוצה במדע הבדיוני להשגת חיי נצח היא העברת המודעות מהמצע הביולוגי הבלתי-יציב אל חומרה אלקטרונית שניתנת לתחזוקה ולשדרוג בלתי מוגבלים. במדע הפופולרי התפרסם חזון זה בכתביו של הממציא ריי קורצווייל (Kurzweil), וממגוון הדוגמאות במד"ב נזכיר את חייו של רובינט ברודהד בסידרת "היצ'י" של פרדריק פול (במיוחד "יומני ההיצ'י" מ- 1987) ואת האישה הבודדה שחיה חמישה מיליוני שנה בחללית מחקר בתוך השמש ב"טבעת" של סטיבן בקסטר (1994Baxter, ), ספר המכסה טריטוריה ענקית בזמן ובמרחב.

מה יהיה אופי האדם שאינו צריך לחשוש מהזדקנות? ייתכן, למשל, שיהיה חששן במידה קיצונית: לשם הדוגמה, נניח כי הסיכוי להיפגע בחציית כביש במהלך חיינו הוא אחד למאה. סיכוי כזה אינו מרתיע את רובנו ממעברי חציה, אבל אם חיינו היו ארוכים פי מאה היה הסיכוי להידרס קרוב לוודאות. אותו אדם ייאלץ גם להיאבק בבעיות השיעמום והזיכרון, ואולי יערוך לעיתים את זיכרונו וימחק קטעים מסויימים כדי לפנות מקום, להימנע מהתחושה שכבר ראה ועשה הכול, וגם להימנע מלהמשיך ולשאת עד אין קץ זכרונות מעיקים (סופר המדע הבדיוני ספיידר רובינסון העיר על כך כי הפילים הם מלנכוליים בדיוק מפני שאינם שוכחים דבר). אם יעשה כך, הוא עשוי לתהות אם אמנם נשאר אותו אדם.

"מעיינות הנעורים" (2000) של בריאן סטייבלפורד (Stableford) הוא ניסיון שאפתני לצלול לתוך נפש כזו, באוטוביוגרפיה דמיונית של מורטימר גריי. מורטימר, מהדור הראשון של אלה שזכו לחיי נצח, בוחר להקדיש מאות שנים לכתיבת "היסטוריה של המוות" – תיאור של האויב המר והישן של האדם, שהובס לבסוף. יצירתו זו הופכת להיות, נגד רצונו, בסיס לתנועה של אסתטיזציה של המוות, המובילה למסיבות התאבדות ולפיתוח זנים חדשים של מחלות כצורת אמנות.

מדוע הנטייה השולטת במיתולוגיה, בפנטסיה ובמד"ב היא נגד חיי אלמוות? יהיו כאלה שיאמרו כי אלה חסרי תועלת לאדם, שיטבע בשיעמום, ומסוכנים לחברה, שתשקע בחדגוניות חונקת. אבל אולי משל עתיק אחר מסביר זאת ביתר פשטות – משל השועל והענבים של איזופוס היווני: קל ללעוג לדבר שאינך יכול להשיג.

מכל מקום, יש גם מוסר השכל חיובי לסיפורו של גילגמש: למרות שהיה שני-שליש אל ורק שליש אדם, מסתיים האפוס בהחלטתו להגיע לחיי נצח בדרך האנושית במקום בדרך האלוהית, על ידי כך שמעשיו ייזכרו. 4700 שנה לאחר מכן, רבים עדיין מכירים את שמו ואת סיפורו.