"שמעון, בבקשה", התחננה זהבה - ונרצחה

פרשת הרצח של זהבה אלקובי בידי בעלה שמעון בסוף חודש יוני השנה היא יותר מכל כרוניקה של מוות ידוע מראש. זהו סיפור של בעל קנאי ואובססיבי שבטוח שאשתו בוגדת בו. סיפור של משפחה שיום בהיר אחד, בהבזק ירייה אחת בודדת, מתפרקת. לידי "ידיעות אחרונות" הגיעה קלטת המתעדת את הרצח ואת הרגעים שקדמו לו – קלטת שמספרת את כל הסיפור.

שמעון אלקובי חשד כי זהבה, אשתו, בוגדת בו עם אחרים. במשך חודש עקב אחריה, ניסה להוציא ממנה הודאה – לשווא. ערב אחד החליט להניח מכשיר הקלטת מתחת למיטתם, לצאת ובכך לאפשר לה לשוחח בטלפון עם "המאהב" שלה. היא לא שוחחה עם שום מאהב, אבל כפתור ההקלטה נותר לחוץ, כאשר אלקובי חזר לחדר כשהוא משוכנע יותר ויותר כי אשתו בוגדת בו. במשך שעה ארוכה הוא נשמע מתלהט ומתרתח, זועם וכועס, צורח על אשתו: " תודי". והיא בתחילה עוד מנסה לפייס, ובסוף, כאילו כבר יודעת מה מחכה לה, ממלמלת: "אלוהים, זה הגורל שלי". ירייה אחת נשמעת, ולאחריה, אל מות גופת אשתו, מקלל אותה הבעל.

שמעון אלקובי (42) פגש בזהבה (37) לפני 17 שנה במסיבה. היכרות קצרה, חתונה ושגרת חיים בקריית גת. בתחילה עבד בעירייה ואחר כך התפרנס כשרברב. היא היתה בתחילה גננת ואחר כך מזכירה בחברת "הזרע".

החשד בנוגע לבגידה הגיע יום אחד, כאשר הבעל שמע את אשתו מזמינה מונית בטלפון. הוא התפלא כיצד המונית הופיעה כעבור 30 שניות בפתח הבית. מאותו רגע, מאותו חשד מופרך, החל מסע הטירוף ההזוי של אלקובי אחר אשתו: הוא עקב אחריה, חיטט בתיקה, תיחקר עובדים במקום עבודתה, בדק באובססיביות את הטלפון הנייד שלה, ויותר מכול התיש אותה באינספור שאלות ובחקירות צולבות. הוא מצא סתירות בסיפוריה ועט עליהן כאילו מצא את שחיפש וממנו חשש בעת ובעונה אחת: שאשתו בוגדת בו עם אחר.

לפני כחצי שנה, ביום שבת סמוך לחצות, הוא הניח את הטייפ מתחת למיטתם. השיחה בין השניים, שנמשכה כחצי שעה, מזעזעת: פעם אחר פעם נתפס אלקובי לעוד בדל חשד ומטיח אותו באשתו. הוא מצליח להירגע לפרקים, אבל כל משפט "לא נכון", כל מילה שלא במקומה – לפי דעתו המעוותת – מוציאים ממנו שוב ושוב זעם עיוור ואלים, עד לסוף הנורא...

תמליל הרצח

(בית משפחת אלקובי)

זהבה: "שמעון, בוא, בוא רגע. מה אתה יושב שם בכורסא?"

(השניים מקיימים שיחה על הסידור ליום העבודה שלמחרת. שמעון מתחיל בסדרת שאלות מתישה שבה הוא דורש מאשתו פירוט עם מי הלכה ומתי וכמה פעמים)

זהבה: "לא ספרתי, אתה חושב שספרתי?"

שמעון (בצעקות): "את צריכה לזכור, שלוש פעמים או ארבע פעמים?"

זהבה: "לא, אני לא יכולה להגיד לך".

שמעון (בצעקות): "כשרוצים לזכור אז זוכרים".

זהבה: "שמעון, שמעון, שמעון, פעם אחת ולתמיד תקשיב".

(שמעון מוצא סתירות בסיפורה ומתעקש על כל מילה)

זהבה: "עוד פעם אני מנסה לדבר איתך יפה, ואני אומרת לעצמי בסדר, אני אעזור לו, אבל עשרים פעם אותה שאלה. תשאל שאלות חדשות. שמעון אני מבקשת ממך. אני רוצה לישון".

שמעון: "אז תשני, אני גמרתי עם השאלות שלי".

זהבה: "אז תבוא בחיבוק, תעיר אותי בעדינות, מה אתה חושב, שאני לא בת אדם?"

שמעון: "חס וחלילה, את יכולה ללכת לישון".

זהבה: "יופי, אל תגמור עלי, תהרוג אותי מתוך שינה... אתה כמו אני לא יודעת מה כבר שבוע".

שמעון: "בסדר, סליחה. אני לא טוב".

זהבה: "אתה לא טוב. מה, אני בוגדת בך? קיבינימט, מה אתה רוצה ממני. מילא יש לך סיבה, תגיד לי: זהבה, קחי את הגברים שלך ותלכי. שיהיה סוף מזה, תפסיק עם זה ותירגע".

שמעון: "בשביל זה אני צריך לשאול אותך שאלות".

זהבה: "לא. אין סוף לשאלות, ואין סוף לדיבורים. אתה תחליט עם עצמך ותחשוב מה אתה רוצה".

(שמעון לא מסתפק בכך ומסרב להירגע)

זהבה: "מספיק, מספיק כבר. הרגת אותי, הרגת אותי. מספיק ממך, מלאך המוות עומד מול העיניים שלך".

(השיחה נמשכת. זהבה מתגוננת בתקיפות, ושמעון אינו מרפה. לעיתים הוא מנסה לפייס אותה, והיא מסרבת)

זהבה: "כשאני אמות, תבכה על הקבר שלי עד שתתעייף"?

שמעון: "חס וחלילה, חס וחלילה".

(כמה שניות אחר כך חוזר להאשמות)

שמעון: "מאז ששיקרת לי את לא רוצה לענות לי".

זהבה (מתריסה בציניות): "עליתי עם הבדואים האלה שמסתובבים איתי. יאללה. לפחות שיהיה מישהו שאפשר ליפול עליו. לא ידעתי כל חודש שאני צריכה לרשום טבלה ולמסור לך אותה".

שמעון: "כל פעם בא מישהו אחר או שזה אותו אחד? את חושבת שיש לי כוח לקום בחמש בבוקר ולעקוב אחרייך? למה, מה קרה?"

(השניים מחליטים לסיים את הויכוח, ואז שמעון מבקש בקשה אחרונה: לראות את ההודעות בטלפון שלה. הוא מחטט בתיק של זהבה, מוצא את הטלפון הנייד ומנסה ללא הצלחה להיכנס לתא ההודעות שלה. הוא מגלה כי זהבה עשתה "עקוב אחרי" מהטלפון של הבת שלה ומאבד שליטה)

שמעון: "אני לא טיפש, זהבה. תסבירי לי בבקשה. אל תשחקי לי אותה טיפשה, איך את מוציאה את ההודעות שלך?"

זהבה: "שמעון, אני לא יודעת. אף פעם לא עשיתי הודעות בטלפון".

שמעון: "זהבה, תסבירי לי. אני לא רוצה להתעצבן, אני נמאס לי להתעצבן, אני כבר חולה".

זהבה: "באלוהים שמעון, זה לא אני, אני לא יודעת. נשבעת לך, נשבעת לך, בילדים שלנו, שמעון. אני לא יודעת. זה הגורל האכזר שלי".

שמעון: "אל תשחקי לי אותה עכשיו".

זהבה: "אני לא משחקת אותה מסכנה, ריבונו של עולם שמעון".

שמעון: "אל תשחקי לי אותה מטומטמת זהבה, בבקשה, אני עכשיו לא עוזב אותך, מכאן שהכול יתפוצץ או שאני לא יודע מה אני עושה. יש לך פה שני ילדים. אני נשבע לך. אני אומר לך, אני הורג אותך. אני עכשיו הורג אותך. תסבירי לי מה קורה פה".

זהבה: "אני לא יודעת".

שמעון: "אני נמאס לי. אני הורג אותך עכשיו. מפה אני הולך לבית סוהר, ואת הולכת לקבר. יש לך שני ילדים. תסבירי לי מה שקורה פה".

זהבה (בבכי): "כפרה עליך, כפרה עליך".

שמעון: "תסבירי לי".

זהבה: "שמעון בבקשה".

שמעון: "תודי".

זהבה (מתחננת): "בבקשה שמעון".

שמעון: "תודי, אני הורג אותך. נמאס לי להיות סבלני, נמאס לי להיות בשקט, אני הורג אותך".

(שמעון מתחיל לחנוק את אשתו. זהבה מתחילה לצרוח בהיסטריה)

שמעון: "אני נשבע לך, אני הורג אותך. תסבירי לי מה שקורה פה. תודי, תודי מה שקורה פה. תודי, עכשיו אני הורג אותך, למה את לא רוצה להודות זהבה, ינעל אמא שלך, אם אני לא הורג אותך עכשיו ומפה הולך לבית סוהר".

(ברקע רעש של פתיחת מגירות. לפתע נכנסת לחדר ילדתם)

זהבה (צורחת לעבר הילדה): "לכי, לכי".

הילדה (בוכה): "אמא, אמא".

שמעון (בצעקות על הילדה): " צאי בחוץ".

זהבה (צורחת): "הצילו, הצילו".

(ברקע הילדים צועקים מהחדר הסמוך)

שמעון: "תעני לי".

(בשנייה זו מפלחת ירייה את חלל החדר)

שמעון: "זהו".

(רעש של מגירות)

שמעון (צועק כנראה לעבר הילדים): "שקט שקט".

שמעון (מתנשם בכבדות ומסנן לעבר אשתו): "ינעל אמא שלך"...

"הנאשם סבל מהפרעה נפשית"

שמעון אלקובי מואשם בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ברצח. סניגורו, עו"ד דוד יפתח, מסר בתגובה: "מדובר במקרה מזעזע שבו הנאשם נכנס לאובססיה חולנית, ואין לי ספק שבזמן הרצח הוא סבל מהפרעה נפשית קשה כתוצאה מהקנאה העיוורת. הפסיכיאטר המחוזי קבע בחוות דעתו כי יש לשקול אפשרות של אחריות מופחתת".