יום הפירעון

אבא, מה זה הבטחת הכנסה?.

אוהד מראני, מנכ"ל משרד האוצר, חשב לרגע שמדובר במתיחה טלפונית. זה קרה בקיץ 2002, בעיצומו של החופש הגדול. על הקו היה בנו התיכוניסט, יונתן, שירד לחסוך כמה שקלים בנגב.

מה העניין, יונתן? השיב בחשדנות.

הכול אחלה, העבודה, מזג האוויר, אמר הילד, ותיאר תופעה מוזרה: כל כמה שעות אחד העובדים נוטש את המשמרת וחוזר אחרי שעה קלה. כשהוא שואל, לאן כולם נעלמים, אנשים זורקים לו 'הבטחת הכנסה'.

ימים ספורים אחר-כך, מנהל העבודה החליט לשים לזה קץ. להבדיל מבנו של מנכל משרד האוצר, הוא הבין בדיוק מה מתרחש מתחת לאפו: כל עובד, שנעלם לשעה-שעתיים, נוסע ללשכת התעסוקה בבאר-שבע כדי 'לחתום' ולהבטיח לעצמו את קצבת 'הבטחת ההכנסה', שמגיעה לו כמובטל כרוני.

בוקר אחד הוא כינס את עובדיו והודיע שדי, הוא לא מוכן יותר. לא שיש לו בעיה מוסרית עם מי שמרמים את המדינה. אבל הברדק והנזק למפעל, את זה חייבים להפסיק. הוא הציע פתרון יצירתי: מהיום אני מארגן לכם הסעות מסודרות ללשכת התעסוקה. רכב מיוחד של החברה ייקח אתכם פעמיים בשבוע באופן מאורגן, תחתמו שאין לכם מקום עבודה, ותחזרו לעבוד.

מנכ"ל האוצר, כמו רבים אחרים, ידע הרבה לפני שיחת הטלפון הזו, שמדיניות הרווחה בישראל יצאה מכלל שליטה. אבל רק כשבנו התקשר, התגבשה אצלו ההחלטה שצריך לעשות משהו.

הסיפור של משפחת מראני מאייר את הפרק 'מלכודת העוני' בספרו החדש של העיתונאי משה פרל, 'בעיניים פקוחות'  (הוצאת כתר). פרל, העורך הכלכלי של מעריב ומגיש התכנית 'שעה קלה על כלכלה' בגל"צ, מתאר באופן מאיר-עיניים את הצד האפל ומנגנון ההרס של הכלכלה הישראלית: האינטרסים וניגודי האינטרסים, התרגילים המלוכלכים, טובות ההנאה וקבוצות הלחץ. לסיומו של הספר יגיע הקורא בתחושת קבס קלה, של מושחתים נמאסתם.

כמי שסיקר ככתב את ועדת הכספים של הכנסת, מכיר פרל מקרוב את מחדלי הכלכלה הישראלית ומחולליה: צמרת בעלי ההון, העסקנים החרדים, הקבלנים וסוחרי האדם שייבאו את המוני הפועלים הזרים, הוועדים הגדולים, השרים וחברי-הכנסת. במשך שנים, טוען פרל, כל אלה הובילו אותנו לעבר התהום בעיניים פקוחות: מקום ראשון בעולם בליגת הבטלנות, השנור, השביתות וקצבאות הילדים, מקום שני בפערים בין עשירים לעניים.

אי-אפשר להאשים בכך את 'המצב', אומר פרל. מדובר במחדלים שנעשו בידי אדם. בידינו. הקריסה של השנים האחרונות דומה למחדל יום כיפור. אם אז התעוררנו בבעתה אחרי האופוריה של ששת הימים, עכשיו בכלכלה זה קורה אחרי הזחיחות של שנות התשעים. היינו שיכורים מהחיבור לכפר העולמי, מהצלחת הליברליזציה ומהתנופה של העלייה הגדולה ומההסכמים המדיניים. לא טיפלנו בחצר האחורית. למה להתעסק בשטויות? נמכור 'כרומטיס' אחת, ומהדולרים שייכנסו נממן את כל החרדים.

רק כשהכול סביב התמוטט, נזכרנו להסתכל כמה המשק עקום. איך הוא נשלט בידי קומץ ועדי עובדים מזה וקומץ בעלי הון מזה, איך אוכלוסיות שלמות לא עובדות, ואחרות מתפרנסות מגידול ילדים. ידענו הכול ויצרנו וטיפחנו מנגנונים של הרס עצמי. ומאחורי כל מחדל וטעות יש אחראים.