היום בו הפסידה אמריקה
עד שהנשיא בוש הכריז על סיום המלחמה, אף אחד בעיראק לא ירה לעבר החיילים האמריקנים. אבל כשאלה החלו לירות לעבר אזרחים לא חמושים בפלוג'ה מתוך שחצנות, הם הביאו את המלחמה על עצמם. חוויות מאפריל 2003 בפלוג'ה
ממרחק של שנה, נראה שאפשר לסמן את היום שבו הפסידו האמריקנים את המלחמה. זה היה ב-28.4.2003, יום לפני שהנשיא בוש הכריז על סופה של המלחמה. עד אז אף אחד לא ירה באמריקנים.
אבל ב-28 וב-29 באפריל 2003, ירו הצנחנים של הדוויזיה ה-82 באזרחים לא חמושים מתוך שחצנות, בורות, אלימות ופחד, והביאו את זה על עצמם. פלוג'ה היתה מקום שקט עד שנעשו כל הטעויות האפשריות כדי לסבך את אמריקה במלחמה מיותרת.
אני יודע, כי הייתי שם.
ונוכחתי גם באלימותה של פלוג'ה, כי יומיים אחרי זה ניסה המון משולהב לעשות בי לינץ' בשוק הנשק של העיר. כששמעתי על הלינץ' ושריפת גופות ארבעת האמריקנים בפלוג'ה הצטמררתי.
"סעו! סעו!" צעקו החיילים האמריקנים בעצבנות כשחלפנו על פני טור ההאמרים ליד המסגד בכניסה לפלוג'ה. הכביש הראשי מבגדד היה מערבולת כלי רכב, חיילים אמריקנים עצבניים וקבוצות קבוצות של עירקים עם דגלי עירק שהצטופפו על איי התנועה.
נסעתי לפלוג'ה כי יום קודם ירו החיילים האמריקנים על התקהלות של אנשים שהפגינו נגד הנוכחות האמריקנית בבית הספר בחלק הדרומי של פלוג'ה. האמריקנים טענו שירו עליהם. האנשים בפלוג'ה אמרו שאף אחד לא ירה אל החיילים. החיילים הגיבו על ההפגנה במכת אש שהרגה 13 ופצעה עשרות אחרים.
"זה מה שנשאר מהגולגולת"
הגענו דקות אחרי ששיירה אמריקנית עברה במקום והחיילים שישבו בצריחי ההאמרים ירו לתוך הקהל, הורגים שלושה ופוצעים ארבעה.
מסוקי האפאצ'י ריחפו בגובה של 20 מטרים מעלינו, חיות רצחניות ומפחידות, התותחים המאיימים מלווים את תנועות האנשים שהתקבצו בקבוצות קטנות וניסערות והביטו במסוקים שרעש המדחפים שלהם נשבר על גגות העיר. הם טסו לרוחב, התותחים נשארים מכוונים אלינו.
"תיראו"! רץ אלינו אחד מהאנשים ברחוב "זה מה שנישאר מהגולגולת"! הוא החזיק בידיים מוכתמות מדם חלקים של מכסה גולגולת, מוליך אותנו אל ההרוג. שלולית גדולה של דם מכסה את המדרכה. ליד הכביש היו מונחים תחמישים גדולים של רובה צייד. "הם ירו והעיפו את הגולגולת באוויר"! החיילים האמריקנים משתמשים ברובי הציד ללחימה בשטח בנוי.
העירקים קוראים לפלוג'ה עיר המסגדים. 60 קילומטרים מערבה מבגדד על הכביש הראשי. 750 אלף אנשים שרובם שייכים לשבט בשם אל בופהד, או אל נימר. הנמרים. מהכביש הראשי היא ניראית כמו כפר שקט, אבל העיר משתרעת דרומה ובעיקר צפונה על פני כמה קילומטרים, מינארטים זקופים אל השמים.
מסוקי האפצ'י המשיכו לרחף בעצבנות ובאיום כמה עשרות מטרים מעל הרחוב. "אלו מסוקים ישראלים. כאילו היינו פלסטינים!" צרח מישהו.
שברי גולגולת וכתמי דם ומסוקים מרעימים ומפחידים וקהל נסער וחסר מנוחה. המסוק ריחף מעליה, מכוון את תותחיו אליהם ואלינו. האוויר היה מחושמל ומתוח.
"זו החירות והדמוקרטיה שהאמריקנים הביאו לנו!" צעק גבר זועם לבוש בבגדים מערביים בקהל שהצטופף סביבנו, "הם הורגים אנשים שאין להם נשק!" הוא דיבר בערבית וגבר נמוך וממשוקף לידו תירגם את הדברים בהתרגשות. "אנשים באו למחות היום נגד מה שהאמריקנים עשו אתמול ולהפגין הפגנה שקטה והאמריקנים שוב ירו בהם!"
"אלו הרוצחים של העם העירקי!" הצביע גבר אחר על המסוקים שהמשיכו לרחף ולהקיף את ההתקהלות שמול בית העירייה והבניין בו ישבו החיילים האמריקנים
הגברים שמסביבו היו נסערים: "כולנו פדאיון, תרגם את זה לאנגלית וערבית וידע כל העולם!" דחק אחד מהם בזה שדיבר אנגלית "יש לנו נשק!" אמר גבר מזוקן לבוש בג'לביה, טיפות זיעה נוצצות על מצחו. "הנה, תראה!" הוא שלף רימון מכיס הג'לביה, "אם הם ימשיכו ככה אנחנו נגרש אותם עם הנשק שיש לנו. כולנו נהיה שהידים"! אמר איש מבוגר באנגלית טובה. מספר דוברי האנגלית בפלוג'ה היה מפתיע.
"אין ממשלה, אין חשמל, אין בנזין, אין חוק, מה עוזר לנו שאין סדאם חוסיין"? אמר גבר אחר בהתרגשות, "הם באו לפה בגלל הנפט. כשהם כבשו את עירק הבית היחיד שהם הגנו עליו זה מיניסטריון הדלק באל-דורה, את כל השאר הם הרסו". ואשה לבושה בשחור מסורתי עצרה ליד ואמרה: "שיחזור סאדאם, הוא איחד את העם"!
"אתם רוצים שסדאם יחזור?" שאלתי שני צעירים בשנות העשרים שלהם.
"לא, לא, אנחנו אנשי איסלאם. אנחנו לא רוצים סדאם ולא רוצים את אמריקה, סדאם והאמריקנים זה אותו דבר!" אמר אחד מהם בזעף, "אנחנו רוצים שהאמריקנים ייצאו מפה וייתנו לנו לנהל את החיים שלנו כמו שאנחנו מבינים אותם, שהעיראקים ינהלו את עיראק".
אף אחד לא ירה באמריקנים?
"אף אחד, אני הייתי שם, פשוט עברה שיירה אמריקנית והתחילה לירות", סיפר אחד הצעירים.
על הקרקע לידנו היו קליעים של אם-16 ותרמילים של רובי צייד. לא היו תרמילים או קליעים של קלשניקובים. אף אחד לא ירה על האמריקנים. אפילו האמריקנים לא אמרו את זה. "זו היתה השיירה שירתה", אמר קצין הצנחנים האמריקני.
בית הספר היה נטוש ובחצר בערה מדורה גדולה שבה היו שאריות האוכל והפסולת ששרפו החיילים. סופת האש האמריקנית פגעה בבתים שממול, מכונית מנוקבת בתוך חניית אחת הבתים, פגיעות בגדרות ובחלונות וכתמי דם. היתה הרגשה שהחיילים צעירים מידי ושהדברים קרו מעצמם, כמו שקורה לצבא כובש כמעט בכל מקום. מה שהתחיל באותם יומיים בפלוג'ה הופך למורסה הכואבת של עיראק האמריקנית.
היה תיסכול בפלוג'ה. היה זעם. היו מתים ופצועים וחיילים אמריקנים שלא הבינו מה הם עושים שם. הם לא דיברו ערבית, זילזלו זילזול פטרוני בעיראקים והם היו בטוחים שכולם מחבבים אותם.
המוזר בכל העניין היה, שעד שהאמריקנים לא התנהגו בטיפשות ובשלומאליות רבת הכוח שמוכרת לכל ישראלי שנולד איתה – היה סיכוי לכיבוש האמריקני.
למחרת זרקו האנשים של פלוג'ה רימונים ופצעו 7 חיילים. המלחמה התחילה. חזרתי לפלוג'ה כי מישהו אמר לי שיש בעיר שוק נשק. האמריקנים לא אספו נשק, אולי כי סמכו, כמו בדברים האחרים, על רצון טוב של אנשים שמעולם לא הבינו.
אולי מכיוון שאני לא אמריקני רציתי לראות את שוק הנשק של פלוג'ה שנמצא קילומטר מהחיילים האמריקנים. הטעויות המצטברות מסביב הובילו לכיוון לא ברור של אלימות, מסוג שעוד לא הגדיר את עצמו אבל כבר היה באוויר.
כשעצרנו בחלק הצפון מערבי של העיר, ראיתי את הבוהק השחור של כלי הנשק. חציתי את הרחוב, ההמון מקיף אותי. מישהו דחף אותי. הרגשתי דקירה של משהו קהה בגב. טיפסתי על עגלה נמוכה ליד והבטתי מסביב. מישהו הצמיד אקדח לעורפי. הרחקתי אותו. מאחורי הקבוצה הצמודה כיוון אלי מישהו אר.פי.ג'י. מישהו נופף במקלע אר.פי.די. וקלשניקוב כסוף ויפיפה עם כת מתקפלת חג במעגלים קרובים לידי.
ידעתי שאני הולך למות
היתה אלימות פרועה באוויר. משהו פגע בי. "צלם! צלם!" שאגו האנשים "צלם אותי! צלם אותי!" אבנים התחילו להתעופף. הדחיפות והדקירות הכהות התרבו. עצרתי את המצלמה וירדתי מהעגלה. "ג'סוס! ג'סוס!" (מרגל!) קרא מישהו ואחרים התחילו לקרוא יחד איתו.
התחילו להשמיע יותר ויותר קריאות, ההמון מצטופף מסביבי, משהו רע עמד להתרחש, חגיגה של דם וביזה. עוד ועוד קריאות. עד עכשיו היו החבטות אקראיות. פארס הגיח מכיוון המכונית, הניח יד על כתפי והוביל אותי בסמכותיות דרך ההמון, פותח את דלת המכונית. ההמון הצטופף סביבנו, מתחיל להכות על הפח ולזרוק דברים.
מישהו הצליח לפתוח את הדלת ליד ולצעוק "מרגל מלוכלך!" ולירוק עלי. סגרתי את הדלת. לא פחדתי. לא באופן מודע. ידעתי שאם לא נצליח לצאת משם מיד- האספסוף יהרוג אותנו. האספסוף סגר עלינו מכל הכיוונים ואני תהיתי מתי תהרוס היריה הראשונה את החלון. ידעתי שאני הולך למות. שהסיכוי שלי לצאת מזה הוא קטן מאוד. לא פחדתי פחד מודע וגם לא היה איכפת לי. חייתי יפה עד היום והמסע בעירק היה מרתק, אחד המרתקים שעשיתי. הייתי מוכן למות. לא רציתי, אבל אם הסוף יבוא עכשיו.
אין לי מושג איך אבל אז הצליח פארס להסתובב ולזנק החוצה אל הרחוב, אבנים מוטחות אחרינו, אני מחכה בכל רגע לצרור יריות שירסק את החלון האחורי. לא הבטתי אחורה. סוג של אמונה תפלה שאם לא אסתכל לא יירו בנו. הגלגלים חרקו כשפארס פנה לרחוב כשנסע מזרחה, בחזרה לכיוון הכביש הראשי, לאמריקנים ולצוותים האחרים. הוא עצר אחרי כמה מאות מטרים, יצאנו לבדוק נזקים. מכות ועיקומים בפח, חבטות של קתות בגג. טינופת על השמשות. יצאנו בזול.
כששמעתי על מותם ושריפתם של ארבעת האמריקנים בלינץ' בפלוג'ה הצטמררתי.
