שישה מיתוסים על חומרה וכסף
קל להשתכנע שלו היה לנו מספיק כסף היינו יכולים לקנות בו טכנולוגיה ששווה הרבה יותר. אבל הניסיון מוכיח שלא כל מה שעולה יותר באמת שווה יותר. על שקר המפרט הטכני, האמת מאחורי המיצוב ועלות מול תמורה. חלק ב'
המשך מחלק א': על הקשר בין חומרה לביצועים וזיכרון וביצועים.
מיתוס מספר 4: שקר המפרט הטכני
המיתוס: השוואה של מפרטי מוצרים יכולה לעזור בקנייה
האמת: לא כדאי לסמוך יותר מדי על המפרטים
בהרבה מדי מקרים הנתונים שמוצגים במפרט הטכני של המוצר (ולפעמים גם בעיתונות, בפרסומות וכו') הם כאלה שלא יכולים להביא לכם שום תועלת. בחלק מהמקרים, זה משום שיצרנים שונים משתמשים במתודות בדיקה שונות זו מזו. במקרים אחרים הם מתחכמים ומתחמנים, או אפילו משקרים בלי בושה.
גולשים מנוסים כבר למדו שאם משווק של מצלמה דיגיטלית מנופף בנתון יפה של זום - אז כדאי לבדוק אם זהו הזום האופטי,
שקר החומרה הבל המפרט
הדיגיטלי, או מכפלה של השניים (רק הנתון הראשון מעניין). שאם הוא מנופף ברזולוציה גבוהה, כדאי לחפש בין המילים הקטנות את המילה "אינטרפולציה".
גם Buffer גדול בצורב כבר איננו חשוב כל-כך, ומדוע קצב ההדפסה בעמודים לדקה (ppm) הוא נתון שכל יצרן מדפסות מעניק לו פרשנות שונה. אבל ככל שעובר הזמן ומצטברים הנתונים מבדיקות בלתי-תלויות, מתברר שגם נתונים שנראו גולמיים ומבוססים, שמפרסמים יצרנים גדולים ומכובדים, לא ניתנים בכלל להשוואה.
אנשים מגיבים באופן שונה
דוגמה טובה מתחום הצגים הדקים: במחקר השוואתי שקיים מגזין PC World אשתקד, הוא מצא שברוב הצגים הנתון המוצג במפרטים לגבי Contrast Ratio גדול בעשרות אחוזים ממה שנמצא בבדיקה. זה, בנוסף להצגה של נתונים לא רלוונטיים כמו בהירות (Brightness), נתונים שאין תקן למדידה שלהם כמו זווית צפייה (Viewable Angle), והצנעה של נתונים חשובים באמת כמו זמן התגובה (Response Time), הופך את רוב המפרטים הטכניים של צגי ה-LCD לחסרי תועלת.
הניסיון מלמד גם שהשוואה אמיתית תהיה אובייקטיבית, אך ורק אם היא נעשית באופן סובייקטיבי. אנשים שונים מגיבים אחרת לצגים שונים, עכברים שונים, מקלדות שונות, וכל רכיב, התקן ואביזר אחר שבא במגע עם הגוף - כי השוני האמיתי הוא לא בין מוצרים, אלא בין בני אדם. מה לדעתכם זה אומר על השוואה בין דגמים שונים של מחשבים ניידים, למשל? קל להשוות את הביצועים, המשקל והמחיר שלהם, אבל עד כמה אפשר לסמוך על הבדלים שקשורים לנוחות השימוש?
מיתוס מספר 5: האמת מאחורי המיצוב
המיתוס: טכנולוגיה X מתאימה לעסק, טכנולוגיה Y מתאימה לבית
האמת: תלוי איזה עסק ותלוי איזה בית
נקח כדוגמה את מדפסות הזרקת הדיו. אין ספק שמי שרוצה להדפיס היום מסמך בן שני עמודים פעם בשבוע, יכול להסתפק במדפסת הזרקת דיו בסיסית וליהנות מהטוב שבכל העולמות. אם הוא גם עושה את זה בבית, אז הוא עלול לבסס עוד קצת את המיתוס לפיו מדפסות הזרקת דיו הן פתרון כלכלי לשימוש ביתי. אבל בהרבה מקרים אחרים, או אם לדייק - מעל להיקף הדפסה מסוים - מדפסת הזרקת דיו היא מוצר בזבזני להחריד.
במדפסת דיו חסכונית (שבדרך-כלל עולה יותר), עלות ההדפסה של עמוד טקסט היא כ-30 אגורות (במדפסות הפחות חסכוניות, או בהדפסת תמונות, העלויות גבוהות פי 2 עד 8). במדפסת לייזר זולה העלות האופייניות היא כ-15 אגורות לדף. הסיבה הפשוטה לכך היא עלות החומרים המתכלים: סט מחסניות דיו שעולה 300 ש"ח לפחות, יספיק במקרה הטוב להדפסת 1000 עמודים. מחסנית טונר שעולה סכום דומה בדרך-כלל תספיק ל-2000 עמודים לכל הפחות.
בחישוב פשוט אפשר לראות: אם כדי לחסוך כסף ויתרתם על לייזר, וקניתם מדפסת הזרקת דיו שעולה 200 ש"ח פחות (ההבדל בין מדפסת דיו סבירה למדפסת לייזר בסיסית), די בהדפסה של כ-700 דפים כדי להפוך את הקנייה שלכם לבלתי משתלמת. אם אתם מדפיסים שני דפי טקסט ליום זה ייקח לכם שנה. אם קניתם את המדפסת, נגיד, כדי להדפיס בה חצי תריסר עותקים של כתב-היד החדש שלכם ולשלוח להוצאות ספרים - זה ייקח לכם יומיים.
ומה אפשר ללמוד מזה? ש"בית" ו"משרד" הן הגדרות חמקמקות מאד. נסו להשתמש בהגדרות מדויקות יותר כשאתם בודקים מה טוב בשבילכם. במקרה הספציפי שבו מדובר - אם אתם מדפיסים הרבה טקסט אתם "משרד". במחירי הכניסה החדשים של הלייזר (600 ש"ח ופחות), האבחנה בין שימוש ביתי למשרדי היא בעיקר עניין של מיצוב.
מיתוס מספר שש: קצת פחות זה קצת יותר
המיתוס: אם זה עולה יותר זה משום שזה טוב יותר
האמת: מיצוב שונה בדרך-כלל נועד להצדיק תמחור שונה
לא צריך להפליג מדי בדיבור על הקשר הלא הדוק שבין מחיר לתמורה - זה האלף-בית של הצרכנות הנבונה, וכולנו כבר יודעים שלכל מוצר יש יחס עלות/תועלת שונה, וחשוב להשוות בין העלויות, אבל חשוב לא פחות להשוות גם בין התועלות.
מה שנראה כמעט מובן מאליו, כשמשווים בין מוצרים דומים, עשוי להיות פחות טריוויאלי כשמשווים בין טכנולוגיות שונות. כולנו יודעים שכאשר משלמים על מותג משלמים יותר, וכי התמורה הנוספת במקרה כזה היא פסיכולוגית ולא כלכלית. אבל כולנו גם מתפתים לחשוב שאם אותו יצרן תמחר שני מוצרים במחירים שונים, זה משקף איזשהו הבדל אמיתי במה שנקבל. או שאם טכנולוגיה מסוימת עולה יותר, זה אומר שהיא נותנת יותר - אחרת אף אחד לא היה קונה אותה, נכון? אז זהו, שלא בדיוק.
דוגמה: בתחרות הגדולה שהתקיימה לפני כשנתיים בין רכיבי הזיכרון בטכנולוגיות DDR ו-RDRAM, הנחנו שהטכנולוגיה האחרונה
שקר החומרה הבל המפרט (נט מגזין)
דוגמה נוספת: צגי השפופרת השטוחים (פלטרון, דיימונדטרון וכו'), ידועים כעדיפים על הצגים הרגילים. הם נחשבים לבעלי תצוגה איכותית יותר, מדויקת יותר ונטולת עיוותים. על צגי ה-LCD, שכבר עולים פי שניים או שלושה, מקובל לומר שהתצוגה שלהם עדיפה בכל אספקט. אבל ה-CRT השטוח בדרך-כלל לא ייתן לכם יתרונות אמיתיים אם אינכם עוסקים בגרפיקה, ולעומת זאת - הטקסט שלו נוטה להיות פחות חד. צגי LCD בדרך כלל סובלים מזמן התגובה (Response Time) נמוך, ולכן לא מתאימים לווידאו ומשחקים.
כך שלעיתים דווקא הטכנולוגיה הזולה יותר היא זו שהכי מתאימה לכם. לא רק לתקציב, אלא לצרכים האמיתיים. המיצוב, המפרט הטכני, וההסברים המלומדים של המשווקים, לא תמיד מיועדים לעזור לכם לקנות - הם נועדו, קודם כל, לעזור למשווקים להרוויח.
הסוד בשפופרת
מומלצים
