בת-ים: העיקר שהתותח הגדול חזר

היום אחרי 25 שנות חיים, כש-23 מתוכם ביליתי (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בבת ים אני עדיין לא יודעת אם אוהבת או לא. את האוהבת-לא אוהבת שלי אפשר לסכם במשפט אחד: אוהבת את מה שהיה פעם. לא אוהבת: את מה שיש היום.

אוהבת את מה שהיה פעם

שכונה – אפשר להגיד על כל עיר שפעם הייתה בה אווירת "שכונה". כולם הכירו את כולם, במכולת השכונתית ידעו לספר למי נולד, מי קנה, מי מכר, מי אמר למי מה, ומה ההוא ענה לו בפניו או/וגם מאחורי הגב. התחושה שלי שלנו, בבת-ים, זה היה הכי מיוחד, אינטימי ומתוק.

סממני העיר – "המצבה", "העיגול", "האמפי" "קיוסק הגמדים". תנסה להסביר למישהו שאיננו בת ימי איך מגיעים מכאן לשם בתוך בת ים. תסמכו עלי – הוא לא יבין. יש ציוני מקום שרק הבת-ימים מכירים.

כיכר "המצבה" בבת ים, היא סמל העיר מאז ולעולם, ממוקמת בכניסה הדרומית לעיר, פעם היה שם תותח גדול. אני לא יודעת מאיפה הוא בא, אבל לנו כילדים היה ברור שהוא מסמל חוזק, גבורה וגאווה.

למשך כמה שנים מישהו בעירייה החליט להעביר את התותח ל"אמפי", ושם הוא התבזה והפך למשחק שילדים היו מטפסים, רוכבים וקופצים עליו. ואז הגיע ראש העיר הנוכחי  – (יליד בת ים) והחליט להשיב עטרה ליושנה, ולהחזיר את התותח למקומו הטבעי - "המצבה". ושוב התמלאה תחושת גאווה בליבי כשראיתי אותו שם שחור, בוהק וחזק.

האוכל – שיפודי ציפורה, מטעמי שרעבי, פוצי פיצה ועוד. מקומות האוכל המשובחים של בת ים היו ועדיין נותרו המקומות האהובים. אומנם היום במחשבה יותר בוגרת המחשבה על האוכל המטוגן הזה קצת פחות מגרה את החיך אבל אין כמו מלאווח של שרעבי כדי לתת לבחורה מבית אשכנזי כמו שלי, תחושה של בית.

הים! הים! איך אפשר בלי הים? – לבת ים יש את אחת מרצועות החוף היפות בארץ. פעם החופים היו מחולקים לפי אזורים ונושאים שונים: חוף הגולשים, החוף לדוגמא, וכמובן חוף הסלע. לכל אחד היה את חוף המועדף עליו. אבל בכולם תמיד היה כיף, יפה, נעים ומרענן (עד כמה שחוף ים באמצע אוגוסט בשבת בבוקר יכול להיות נעים). וכל היופי זה שתמיד יכולת ללכת ברגל לים, כשלא בא ללכת לבית ספר או אחר הצהריים או סתם לטייל בטיילת ביום חורף קריר.

לא אוהבת את מה שיש היום

האוכלוסייה- פעם בכל שכונה היו מכל העדות הגילאים והסוגים. היום ניתן בפירוש להגיד (ומבלי להישמע גזעניים) שרוב האוכלוסייה של בת ים הם אנשים מבוגרים ועולים (ותיקים יותר או פחות) מחבר העמים.

תחושת הזרות – בהמשך לסעיף הקודם, ללכת ברחוב כששלטי החנויות כתובים בשפה שאתה לא מבין (רוסית) בבית שלך, במקום שגדלת, פתאום אתה זר? לא תחושה נעימה.

את המוניטין שיש לבת ים – פעם אחת בשנות השמונים מישהו החליט שיהיה ממש צחוקים להגיד שבבת ים יש רק ארסים. זה נורא קשה לגדול ככה. תמיד כשאתה מציג את עצמך זה מלווה בהתנצלות של "אני לא אשם שאני מבת ים זה ההורים שלי החליטו לגור שם, ובכלל, זה סתם מיתוס, עובדה אני לא ארס", אבל בסוף ההתנצלות הזו מחלחלת בך ואתה מאמין שיש על מה.

ההרס והעוני – היום ברחובות בתים שורר עוני הרס ותחושת התיישנות עצובה הרחובות אפורים ומלוכלכים, אולי זה נשמע דרמטי ומוגזם, אבל הכל נאמר ביחס לפעם - פעם היה יותר נקי וצבעוני והיום – אפור.

ובכל זאת, מה אני כן אוהבת במה שיש היום

היום אני כבר לא גרה בבת ים אבל הורי כן לכן אני נמצאת שם עדיין די הרבה.

ככה, במבט מהצד יש לי תחושה אופטימית, אולי זאת אווירת הרטרו הכללית שיש היום בכל תחומי האופנה השונים, אבל גם בבת ים יש רטרו.

אני חייבת להודות שמאז שנבחר ראש העיר הנוכחי הוא הבטיח, והפעם שלא כדרכם של פוליטיקאים נראה שהוא גם מקיים.

הצבע חוזר לעיר, ישנה התחדשות ולא התיישנות.

בניינים חדשים גבוהים ומרשמים נבנים, גינות ציבוריות מתעוררות לחיים על ידי מדשאות ירוקות ומתקני שעשועים חדשים ובטיחותיים לילידי העיר, אך עדיין בצד החדשנות יש ניסיון ברור ומובהק לשמר את כל פנינות העיר הישנות.

והכי חשוב התותח חזר למצבה!