אחרי הצונמי: בבנגקוק העסקים כרגיל
הרב יוסל'ה מבית חב"ד המקומי ומשה מ"הקשר הישראלי" שולחים מסר מרגיע לישראל ומבטיחים ש"אין ממה לחשוש, אפשר לטייל פה". רק תיבת תרומות שניצבת ברחוב התיירים, רחוב קאו סאן, מזכירה לכולם שמשהו נורא קרה לפני עשרה ימים
רחוב קאו-סאן, מעוז התיירים, כאילו כלום לא התרחש רק לפני עשרה ימים, מתמלא בשעות הבוקר ברוכלים, מוכרי פירות, אוכל ובגדים מכל סוג. אחריהם מתחילים להתעורר התיירים.
בבית חב"ד שברחוב מתנוסס שלט בו מבקשים מהמטיילים להירשם "אם הגעת ממקום האירוע", ועדיין יש גם רשימת נעדרים. הרב יוסל'ה אומר
שבתחילה רשימות הנעדרים הישראלים היו ארוכות מאוד, בגלל שהישראלים לא חשבו שדואגים להם בארץ. "הישראלים בכלל לא ידעו שצריך להתקשר. נאלצנו ממש למשוך אותם באוזנים".
נראה כאילו אף אחד מהתרמילאים לא שינה את תכניותיו, אך יוסל'ה מזכיר שהאנשים שהיו באזורי האסון וניצלו, הועברו בטיסות לישראל ושאחרים נסעו לאיים שלא נפגעו - בצד המזרחי של תאילנד. מסיבת הפול-מון שבדרך כלל מתקיימת בקו-פנגן, התקיימה הפעם, רק יום או יומיים אחרי האסון, גם בחופי קו-סמוי.
בימים שאחרי האסון, המחירים בקו-סמוי קפצו פלאים. קשה לומר בוודאות שהסיבה לכך היא העלייה בכמות המבקרים שהגיעו לאי בעקבות הצונמי. אולי זה רצף האירועים - האסון, חג המולד וערב השנה החדשה, שגרמו לעלייה חדה במחירים באי.
"אפשר לחזור לפוקט"
גם ב'קשר הישראלי' (סוכנות נסיעות, מסעדה, שמירת חפצים, שיחות טלפון, אינטרנט, שווארמה וגסט האוס), מוסד תרמילאים ידוע בבנגקוק, נראה שהעסקים כרגיל. הישראלים מבלים שם משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה, ולא נראה שאף גל ענק או אדמה רועדת יגרמו להם לעזוב את המקום.
משה מ'הקשר הישראלי' אומר שעדיין לא ניתן לדעת אם העסקים נפגעו. הוא אומר שרבים מתקשרים מישראל לברר מה קורה, והוא יודע שיש גם רבים שביטלו טיסות או שינו תוכניות. לדבריו, התיירים לא מתקרבים לקו-פיפי, קו-לנטה, קרבי ופוקט, למרות שהדיווחים אומרים שבפוקט כבר בסדר, ואפשר להגיע לשם.
לאן כן נוסעים?
"לאיים בצד השני: קו-פנגן, קו-סמוי, קו-טאו, קו-סאמט, קו-צ'אנג. החופים הפופולרים מלאים בישראלים עד אפס מקום", הוא אומר. "ראשית, כולם מגיעים אליהם כעת ולא אל הצד שני, ושנית, ממילא עכשיו שיא העונה".
מתי ניתן יהיה לחזור לאיים שנפגעו?
"לפוקט כבר אפשר לחזור", מעריך משה. "היתר תלוי במהירות בה הם יעבדו. קו פי פי, לדעתי, ישתקם הכי לאט". יוסל'ה מבית חב"ד אומר שכבר בעת פינוי ואיתור הנפגעים החלו בעבודות השיקום.
בימים שאחרי האסון, תלו ב'קשר הישראלי', כמו בבית חב"ד, רשימות עם שמות הנעדרים. הורים מודאגים
הגיעו, וכולם ניסו לעזור לכולם עד כמה שניתן. משה אומר שבישראל "מנפחים את העניינים, מכניסים את כולם לפאניקה". הוא מבטיח ש"אין ממה לחשוש. אפשר לטייל פה והכל".
ברחובות בנגקוק כבר כמעט שכחו את הגל. רק בשיחות בבתי הקפה ובגסט האוסים, עוד נזכרים התרמילאים איפה היו בשעת הצונמי, ואיזה מזל היה להם שהם עזבו את קו פי פי או את פוקט, ממש במקרה, כמה ימים קודם.
האווירה בקאו סאן נותרה כשהיתה. בלילה הרחוב הומה תיירים שתויים בין דוכנים ופאבים. רק באזור תיבת התרומות, שלידה תלויה גם רשימות הנעדרים מכל העולם, אנשים עוצרים לרגע, קוראים, מסתכלים על התמונות, וממשיכים לדוכן הבא, לקנח באיזה אננס.
