שיעור בכור

ויש גם כספומט: "האולפן המרכזי", ערוץ 10, שישי 20:00

בואו לא נטעה: ל"אולפן המרכזי" של ערוץ 10 לא היה סיפור עיתונאי גדול בשישי. לא היתה להם חשיפה חשובה של מסתרי הכור הגרעיני בדימונה. לא היו להם גילויים. לא היו ברשותם צילומים של העסק עצמו. היה להם פרומו טוב, זה הכל.

למעשה, אם צפיתם בפרומו לכתבה הזו, ראיתם הכל: עורכי האולפן המרכזי קיבלו אישור לצלם קצת באזור בית הספר התעשייתי שנמצא, פיזית, בתוך 

 הקמ"ג. מה רואים? מגרש כדורגל, כמה דקלים, כמה שבילים, כספומט אחד. שום דבר מרעיש – אולי מלבד המראה החללי-משהו של גברים בחלוקי-מגן לבנים ליד הכספומט. זו הסחורה. זו כל הסחורה. כדי לנפח את הכלום הזה לכתבה שלמה, נאלץ "האולפן המרכזי" לגלול בפנינו את מסתריו המאוד-לא-חשובים של בית הספר התעשייתי, שכמותו ככל בית ספר תעשייתי בכל מקום בארץ: נערים שנפלטו ממסגרות אחרות מקבלים שם הכשרה מקצועית בתחומי הצווארון הכחול. שום דבר יוצא דופן. אז בסדר; הם חולמים להתקבל לעבודה בקמ"ג, וגם יודעים שהם לומדים במקום שושואיסטי מאוד. וואוו. האם בריאותם בסכנה? הכתבה ידעה להעלות את השאלה, אבל לא ידעה להביא בירור עיתונאי מלבד הסטנדרט הרשמי הצפוי בנוסח הכל-בסדר-לא-לדאוג.

למעשה, מלבד הצילומים הסתמיים שבוצעו קרוב מאי-פעם לכיפת המסגד הגרעיני עצמו, לא היתה לאולפן המרכזי כל סחורה. הצילומים עצמם לא הראו לכם שום דבר שלא תוכלו לראות במרכז המסחרי הסמוך למקום מגוריכם. אם לקחת בחשבון כי ראינו כבר, בחסות וענונו, צילומים מתוך המתקן עצמו, וגם הדמיות תלת-מימד של הנעשה בתוכו, קל לקבוע כי האולפן המרכזי קיבל לידיו – היישר מהשלטונות – אנטי-סיפור מושלם, והתנפל עליו כאדם מורעב שמישהו השליך לעברו פירור. מצד שני, די ברור כי כל כלי תקשורת אחר היה נוהג בדיוק אותו דבר. אולי אין כאן סיפור, אבל עצם המראה של שער הברזל הקמ"גי נפתח בפניך לרווחה הוא יותר מדי עבור כל עיתונאי ישראלי – למעשה, כל ישראלי. כך קרה שישבנו מרותקים מול צילומיו של כספומט בדימונה.

איך עושה מדען: "עושים דרך", ערוץ 2, שבת 22:30

אומרים לי שדב אלבוים הוא מראיין אינטליגנטי וחכם, עוף נדיר בטלוויזיה המקומית. מה לעשות שבתוכנית הראשונה של "עושים דרך" – במסגרתה הוא אמור לפגוש חתני פרס ישראלי לסוגיהם – הביא האיש למסך לא יותר מערימת קלישאות מכרזיות.

המפגש של אלבוים עם פרופ' דוד הראל, דיקן הפקולטה למתמטיקה ומשפטים במכון ויצמן, היה מפגן חנופה וחוסר הבנה מוחלט. אלבוים ניגש למדענים ולמדע, כלומר להראל, מהמקום הכי שגרתי וצפוי: בעיניו הם גאונים שעוסקים בדברים שלהדיוט אין דרך להבין, אבל יש להתפעל מהם, ממעבדותיהם, מחלוקיהם הלבנים, ממחשביהם, מדגמי המטוסים שבמשרדיהם. "לא אתיימר 

 להבין במה הוא עוסק, אבל ברור שהוא מנסה להשיג את אחד האתגרים הגדולים במדע", מתלהב אלבוים מאורי אלון, פרופ' נוסף במכון ויצמן, שאכן אין להבין במה הוא עוסק (אלבוים לא התיימר לשאול). "זה שאתה מגולח ונראה קצת עייף זה בגלל שאתמול בלילה היתה איזו תגלית?" מוסיף אלבוים להתלהב מכלום.

זו שיחה ברמת פעוטות-שואלים. אלבוים אינו "מתיימר" להבין או להסביר לנו ברצינות במה הראל עוסק, אינו מאתגר את הראל בשאלות ממשיות לגבי מצב המדע, ומעדיף להרעיף גילויי הערצה על מכון ויצמן, על סימולטור הטיסה ("תן לי דוגמה לבעיה של טייס כשהוא נדרש לשלוח טיל על הרנטיסי הזה"), על העובדה שהראל יודע גם לזמר זמירות שבת, על העובדה שהוא אוהב פלאפל. רגע, שניה... זמירות שבת? פלאפל? מדענינו הנערצים? טיל על רנטיסי? הבנתי. גם אלבוים עובד בשביל המכרז, לא בשבילי. שיהיה לו בהצלחה.