הסגריר

"דרוש מנהיג", ערוץ 2, 21:40

מדובר באי-הבנה. "דרוש מנהיג" היא אי הבנה.

הנה מה שב"דרוש מנהיג" לא הבינו, ושב"השגריר" הבינו לגמרי: שהכל שקר. שהכל בשין-קוף-ריש. שזה לא באמת. שזה אמור להיות קישקוש פוטוגני, סקסי, מלא באוויר חם, בהזיות לאומניות ובפאתוס מזויף. כזו היתה "השגריר": שקר גדול ואטרקטיבי. בולשיט מופק לעילא. אשליה של "מינוי" (בחירת הקהל ורינה מצליח) "שגריר" (מרצה זוטר בקולג'ים) ל"ישראל" (צופי ערוץ 2 ופעוטיהם). בלענו את זה בשני ביסים.

ב"דרוש מנהיג", לעומת זאת, אין שקר גדול ואטרקטיבי. אין בגדי-ים בשאנז-אליזה ואולפני טלוויזיה בינלאומיים. יש מציאות ממשית. יש חצר אחורית. אלוהים שישמור, מראים שם שיכונים. פרברים. ישראלים מתחת לקו העוני. קובי מידן. לא, לא, זה אי אפשר ככה. ממש סליחה, אבל לא לזה התכוונו. כאילו – טלוויזיה מעורבת, משפיעה, קהילתית, רב-תרבותית וכל הבוג'ראס, אבל בחייכם, לא בין שמונה לעשר בערב! אנשים כאן ישנים! אתם עוד תעירו מישהו!

הלב יוצא אל "דרוש מנהיג". מתחשק שתצליח. שתוכיח שלכוונות צנועות ואזרחות טובה יש עדיין ביקוש. "דרוש מנהיג" היא אולי הפעם הראשונה בתולדות ערוץ 2 שבה מנסים לעשות את זה נכון. כל מה שדודו טופז וגם קובי מידן של עידן "אברהם ויעקב" חטאו בו – כל אותה חלוקת חסדים מבישה בעבור בצע רייטינג – נעשה כאן ממקום חדש, באופן אחר, תוך שימוש מושכל בפורמט הריאליטי ומינופו למטרה גדולה יותר עם ערך מוסף אזרחי. נשמע טוב? נשמע כמו צרות.

בפרק של אמש, למשל, התרוצצו המתמודדים בעקבות ראשי הרשויות המקומיות – ברובם טיפוסים כריזמטיים כקיר אזוב, שהצופה הסביר יתקשה להזדהות עם הביקוש הפתאומי לשירותיהם. זה היה מתיש. אומרים לי שבשבוע הבא צפוי פרק חזק בהרבה, כולל התפתחות עימותים בהשתתפות השוורצית הפוטנציאלית קרן, כך שאולי יש עוד למה לקוות. אבל בואו נהיה ריאליים; תכנית מציאות מציאותית? על מה בדיוק חשבתם?

עשו לעצמכם טובה: אל תסיטו מבט מ"עסקה אפלה בדרום". לפחות על-פי פרק הפתיחה, הסידרה הזו עומדת להשליך למסך את כל מה שביומיום מטואטא טוב ועמוק כל כך מתחת לריאליטי.

קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה דיבר מישהו בערוץ 2 מפורשות, באופן גזעני ובוטה כל כך על אתיופים ורוסים, כפי שעושים הישראלים המרואיינים כאן. בדיוק, אבל בדיוק, כפי שמדבר הרחוב. על "הריח" של האתיופים. על זה שהם "מדליקים מדורות בתוך הבית". על העובדה ש"אתיופים יש פה כמו תולעים" (כפי שמתבטאת תושבת קריית מלאכי ותיקה). כמה פעמים שמעתם את זה שם בחוץ? כמה בטלוויזיה?

העיתונאי דניאל בן-סימון הביא למסך פיסת מציאות מטלטלת. החל מהמונולוג הנואש של אמו על עלייתה ארצה, דרך השיחה המרשימה עם סרגיי ביחובסקי, עולה חדש-ישן אינטליגנטי וחד כתער, ועד לקצות העצבים החשופים של הרחוב הישראלי העוין לנוכח מחדל השלכת עשרות-אלפי עולים בבת-אחת, במקום אחד. בן-סימון מבצע מעוף בודד מעל קן הקוקיה של הדרום ומביא בהרחבה את הבריקדות, התבערה, הגטאות – כל מה שהאינסטינקט קורא לך לזפזפ ממנו והלאה – ובאופן שמכריח אותך להישאר. הוא כובש את לבם של מרואייניו בישירותו, מתיידד איתם בנקל, והם, בתמורה, משחררים מונולוגים מהסוג שכמעט לעולם אינו מגיע לחזית המסך. פחד ותיעוב בקריית מלאכי, חומות של חוסר תקווה בערד, ו"עסקה אפלה" מנסחת לנגד עיניך כתב-אישום גורף, מהמפחידים ששודרו כאן, ועדיין מציעה לא מעט חמלה ואנושיות. אל תוותרו.

• לאודטה: זה לא יילך, גם עם אולפן חדש ולוגו שונה. אולי להחליף מנחה?

• ללונדון וקירשנבאום: יכול היה להיות נחמד אם סיגלית לנדאו ממש היתה זוכה לדבר בראיון איתה.