חיילים בשירות הדרמה

פטיש, מסמר: "מילואים", ערוץ 2, 21:30

לא שמעתם את זה ממני, אבל יש לי חיבה בסיסית לאחים ברבש. וכן, אני מכיר במגרעותיהם; הדרמה של הברבשים היא תמיד בצרחות. תמיד בווליום גבוה. תמיד בהגזמה. תמיד יותר מדי. הברבשים לא עובדים עם ניואנסים, זכוכיות מגדלת ומיקרוסקופים כפי שעושים יוצרי דרמה רגישים; הברבשים עובדים עם ארגז כלים. יש פטיש, יש מסור, יש מסמרים, יש דפיקות.

הנה, כבר בפרק הפתיחה של "מילואים" קיבלתם הריון סודי, בגידה של חבר טוב שנתפס על חם, מטורף שמאיים להתפוצץ עם רימון יד, וכמובן – סימן ההיכר השחוק של הברבשים – מצלמת וידאו שמחזיקה בידה אחת הדמויות ומתעדת הכל. וצרחות. וניפנופי ידיים. וחיילים שרים. וייסורים. סורים. יגון. אקסטזה. וכולנו חברים, כמובן, וכולנו יורים ובוגדים וגומרים ביחד מאותו המסטינג. והכל בפרק אחד. לרגע בא פשוט לצרוח: שמישהו שם ינמיך! למה הווליום של הברבשים תמיד מתחיל מ-10? מצד שני, הברבשים באו לעשות לכם דרמה – כמו שצריך ולפי הספר – ולא שום שיעור תיאורטי בכן-אה. ובדיוק את זה הם עושים.

הברבשים הם מי שהתמחו בשרטוט קווים גסים לדמות הפאלוס הישראלי – רצוי כאשר הוא עטוף במדי דקרון. גם "מילואים" מסתובבת סביב הגבר הישראלי הממהר לצבא ולמיטה אבל לא למחויבות, והאשה שאיתו, הממהרת להיסטריה ולדמעות אבל לא למעורבות. זה נשמע מאוד הקולנוע-הישראלי-של-אז – בכל רגע נתון אתה מצפה להופעתה חשופת החזה של דליה שימקו – אבל זה כבר רחוק משם; הברבשים, כיום, מתוחכמים יותר מזה, והם מספקים את הגירסה הישראלית הקרובה ביותר לדרמת נוסחה אמריקאית; "מילואים", למרות הווליום, זורמת בנינוחות, מספרת סיפור ללא תסביכים מיותרים, ללא צורך לחשוב או להיתקע במהלכה. זו צפיה נטולת קשיים, כתובה ומבוימת בידי מקצוענים קרים.

פה ושם, הברבשים מצליחים להעמיד רגעים יפים – למשל מרינה שויף המתרוצצת בשדרה כשהיא עטופה בסדינים בלבד. למשל האופן שבו לוכדת הדרמה את הפיכתה של ישראל למעצמת סלולר מיוזעת שבה הימנוני הנייד, המטרטרים בכל דקה שניה, הם הפסקול הממאיר את חיינו. פה ושם, הברבשים שוב מביכים את עצמם ואותך בשורות בנאליות ומאצ'ואיזם מיושן, שלא לדבר על שיר נושא מגויס ברמת הצבא הסורי ("כשקוראים אז באים, כך היה כך יהיה, בלי לשאול למה, איך ומה". תירו בי ודי).

אבל התסריט הבסיסי של בני ברבש זורם ללא הפרעה, מחזיק עניין, לא מתרומם לפסגות אבל לרגע לא מתרסק, והבימוי של אורי ברבש מיומן מאוד. אני צופה ב"מילואים" כפי שאני יכול לצפות ב"חוק וסדר" או ב"סי.אס.איי"; דרמות נוסחה ממוצעות. לאמריקאים יש אפקטים מיוחדים, אבל לברבשים יש משהו טוב יותר: את יגאל נאור ודרור קרן בצריח. שניהם נותנים כאן עבודת משחק ללא רבב. תסתכלו עליהם – תעבירו שעה. לא יותר, לא פחות. משוחררים.

צריך להגיד: