לכבוד מנכ"ל נגה תקשורת

לכבוד,  

ליעד ורדימון, מנכ"ל "נגה תקשורת", מפיקת ערוץ הילדים

שלום מר ורדימון. אני כותב אליך כמה ימים אחרי שסבלנותי פוקעת לגמרי. דברים רעים מאוד קורים על מסך הטלוויזיה, כאשר הממיר מכוון לערוץ שלך – אותו ערוץ המוכר בציבור בשם "ערוץ הילדים".

אתה יכול לטעון עד מחר שהאחריות על חינוך ילדי מוטלת עלי ולא עליך, ושאני הוא זה שצריך ללמד אותם מה טוב ומה רע (מה גם – וגם את הקשקוש הזה שמעתי - שהתוכניות מציגות תמיד את הטובים בצד המנצח). שטויות במיץ עגבניות. סלח לי, אבל לא ייתכן שביום שבת האחרון, כאשר ישבתי עם בני בן ה-5 לצפות בשעות הבוקר המוקדמות בערוץ הילדים, לוח השידורים כלל את צבי הנינג'ה, יוגי-הו, דראגון ג'י-טי ופוקימון כמעט בזה אחר זה.

ודאי תגיד, שיש גם לא מעט תוכניות יותר חינוכיות בערוץ שלך. אולי; אבל התוכניות האלה אינן יותר מעלה תאנה, רחיצה בנקיון כפיים. בגן טרום החובה, שבו נמצא בני, ובכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, דראגון הוא הדבר החם, וצבי הנינג'ה הכי חזקים. כשאני קורא בעיתון על ילד בכיתה ג' ששלף סכין מול חבר, אני לא מתפלא יותר מדי. הוא ראה בערוץ הילדים את דראגון נלחם עם החרב – ולא, אני לא חושב שאני מגזים.

אני, מה לעשות, אינני איש טלוויזיה. כמו רבים אחרים, אני הורה עובד, שצריך לתמרן כל הזמן בין שעות עבודה ארוכות לניהול משותף של משפחה אהובה ותובענית. באותן שעות בהן קיים סיכוי שבננו מצא את הדרך אל הטלוויזיה לצפייה לא מבוקרת בערוץ אומנויות הלחימה, לבי מלא חרדה. הלוואי שהייתי יכול לסמוך עליך שתוכל לספק לו קצת בידור חינוכי איכותי, מרחיב אופקים ומהנה. חבל שאני לא יכול. כי אצלך, משום מה, כל מה שהוא סרט מצוייר מתאים לילדים.

כאשר הייתי ילד - לפני פחות משלושה עשורים, ימי הערוץ היחיד - שעות השידור המיועדות לילדים נראו אחרת לגמרי. זו לא נוסטלגיה, אלא עובדות פשוטות. אני לא בא לטעון שהתוכניות של פעם היו הרבה יותר טובות (זה לא שייך לעניין, על אף שזה נכון), אלא מצביע על האפשרות המעשית לייצר טלוויזיה לילדים, שאינה מבוססת על אלימות גסה וליבוי יצרים חייתיים. דחילק, מדובר בילדים שלנו. לא כואב לך הלב?

בברכה,

פזי לוינסון