יצאנו גדולים

אנחנו הרי יודעים מי המנצחת האמיתית: שירי מיימון. "התקווה" שלה מהמשחק בשבת לקחה בהליכה את זו של הראל סקעת מאמש. סקעת היה רחוק ממיטבו. אלוהים, מוכרחים לפחות עוד משחק ביתי אחד, ולו כדי שנוכל לשמוע את ההמנון הלאומי גם בדואט מפי אוולין ומיתר מ"הדוגמניות". "להיות עם חופצ'י, בארשששנו", תזמר מיתר. "ארץ סיליקון ונעליים", תחתום אוולין.

היה משחק כה גדול, עד שאפילו ערוץ 10 לא הצליח להפריע. שום מורן אטיאס לא איימה לזנק עליך מתוך המחשוף, ואף

יעקב אילון לא חיכה בסיבוב עם ידיעות דחופות על הסכם גרעינים בין אריק לטומי. זה היה, כמעט לכל אורכו, משחק נטו. הצרפתים עלו למגרש כחבורת כרישים הנאספים סביב גופה מדממת, אבל גילו במהירות כי שום גופה; הנבחרת הישראלית עלתה מולם כלהקת פיראניות, נגסה בצווארם ורשמה פרק נוסף באחד הספרים הארוכים בהיסטוריה, "כניעות מפורסמות של צרפתים ללא קרב ממשי".

מאיר איינשטיין הוא, מצידי, היורם ארבל של הזמן החדש. הפרשנות של רן בן-שמעון, מאידך, נותרה ברמת הלטיפה-על-הראש והמנוני עידוד ונחמה מסוג "צריך לצאת ולתקוף. אפשר לעשות את זה. אפשר!" אפשר קצת פרשנות, או שפשוט להלביש עליך חצאית ופונפונים?

לסיום, כמובן, נאלצו מי שהתעקשו לשמוע את הסיכומים לחצוב את דרכם בתוך הר ענק של פרסומות, פרומו לאבי רצון, פרומו לגיא זוהר והתוכנית של גיא זוהר עצמה. זה אולי לגיטימי, אבל לא הוגן. זוהר בדשא הוא הדבר האחרון שאנחנו צריכים כשהאדרנלין עדיין מפמפם ואנחנו זקוקים נואשות לחיבוק-שאחרי ולהתכרבלות עם גיבורי הערב על המדשאה.

תנו לנו את זה מיד, שילמנו כסף (באמת ששילמנו. צפינו בכל הסטריפים הפרסומיים המחוצפים

של וין דיזל כפי שהוקפצו פנימה, כפי שלא תראו לעולם במהלך משחקים בטלוויזיה הבריטית).

אבל חליק, שלא לומר באדיר. אפוס הגבורה הישראלי מול אירלנד וצרפת כבר בדרכו להפוך למיתולוגיה כנענית. עוד ניצחון-שניים, ובחיי שערוץ 10 זוכים במכרז.

(וצריך להגיד, כמובן, לעמנואל רוזן, שאם אתה באמת מתכוון לומר בשידור שהמשחק מול אירלנד יתקיים ב-4 ביוני, "ואתם יודעים מה קרה ב-4 ביוני – פרצה מלחמת ששת הימים", רק קח בחשבון שהמלחמה פרצה ב-5 ביוני. בתודה).

• ומה היה הרייטינג?